מסירות נפש

ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו” (פי”ד פט”ו).

ופי’ רש”י וז”ל, מה תצעק אלי למדנו, שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב”ה, לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה.

דבר אחר מה תצעק אלי, עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמ”ש להלן, על בני ועל פועל ידי תצוני )ישעיה מה, יא.( דבר אל בני ישראל ויסעו, אין להם אלא ליסוע, שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם, והם, והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים (מכילתא פ”ג).

והנה האור החיים מתקשה, וזה תו”ד, וקשה למול מי יצעק אם לא לה’ אלקיו, ובפרט שהיה זה עת צרה שחובה הרבה יותר גדולה להתפלל כמו שכתוב בפסוק ביונה )ב'( “קראת מצרה לי”, וכן בתהלים )קי”ח( “מן המצר קראתי יה”, וגם אם נאמר שהטענה היתה על כך שהרבה להתפלל יותר מדי עדיין קשה, שהלא כל עוד שלא נענה והם עדין בעת צרה עליו להמשיך בתפילה.

וביותר מקשה האור החיים שהרי מכך שאמר לו הקב”ה הרם את מטך וגו’ נראה כי התקבלה תפילתו, ואם כן יש לעמוד מה באמת היתה הטענה של “מה תצעק אלי”.

ומבאר האור החיים שבאותו הזמן שהיו ישראל על שפת הים היתה מידת הדין מתוחה בעולם, כמבואר בחז”ל שהיה השטן אומר ‘מה הללו עבדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה’ )זוה”ק ח”ב קע:( וכדאי’ במדרש בארוכה עיי”ש )שמו”ר פר’ כ”א(, ובזמן שכזה שיש מידת הדין מתוחה לא סגי בתפילה לחוד, מאחר וכל כוחה של התפילה היא מכח מידת הרחמים, ולכך בשעה זו שהיתה מידת הדין שולטת אמר לו הקב”ה שאי”ז זמן להאריך בתפילה, משום שכנגד מידת הדין התפילה לא פועלת ולכך היה צריך קודם לכן להגביר את מידת הרחמים ורק באופן כזה תוכל התפילה לפעול.

אלא שעדין דבר זה גופא צ”ב שהלא ברמב”ם בתחילת הלכות תענית פסק להדיא ש’מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות.

כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם’, מבואר בדבריו להדיא שהעיקר בעת צרה זה חיוב תפילה. וממשיך שם הרמב”ם לבאר את חומרת העניין וז”ל, ‘אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.

ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה )ויקרא כו-כז( והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי’, עכ”ל. זאת אומרת שכל עניינם של הצרות הוא למען יריעו ויצעקו אל ה’, וא”כ איך יתכן לומר שעת צרה הוא לא הזמן הראוי לתפילה, שאם ‘עת צרה’ הוא לא הזמן הנכון להתפלל, מתי הוא כן הזמן הנכון שבו חייבים וצריך להתפלל. וביותר קשה לשיטת הרמב”ן בפרשת בהעלותך על הפסוק “וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני יהוה אלהיכם ונושעתם מאויביכם” )במדבר י,ט( שלומד משם שחיוב תפילה מדאורייתא הוא רק בעת צרה, ואם כן ודאי קשה מדוע אמר לו הקב”ה שזה לא הזמן להתפלל.

והנראה לומר שישנם ב’ עניינים השייכים לעת צרה, שיש עת צרה רגילה, וכשהצרה היא דבר טבעי זה באמת בא רק כדי לעורר אותנו לבקש רחמי שמים, וצרה כזו באמת יכולה לעבור ע”י שנתפלל ונצעק וכמו שכתב הרמב”ם להכיר שהצרה באה מחמת מעשינו הרעים, וכשמתפללים לקב”ה מידת הרחמים מתעוררת והוא שומע לתפילות ומרחם והצרה חולפת.

אבל פעמים שאין זו סתם עת צרה אלא שזו שעה שפועלת מידת הדין בעולם, ואז הגם שהחובה מצד ה’עת צרה’ היא להתפלל ולצעוק אל הבו”ע שיצילנו מצרותינו, מ”מ כיון שזה שעה של דין לא די בתפילה לבד, וקודם לכן חייבים להתחזק ולשוב בתשובה על אותם הדברים שעוררו עלינו את הדין, וכמו”כ להגיע להכרה ברורה שהכל בא מאתו וששום דבר אינו בא בדרך מקרה חס ושלום.

ובנפה”ח )שער א’ פ”ט( כתב וז”ל, ‘ולכן בעת קריעת ים סוף אמר הוא ית’ למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, רצה לומר דבדידהו תליא מילתא שאם המה יהיו בתוקף האמונה והביטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך ליבם לא יירא מעוצם ביטחונם שוודאי יקרע לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם’.

המבואר בדבריו, שלא הספיקה עצם התפילה להועיל להם לנצח את המלחמה, אלא שהיה צריך מעשה מצידם של עם ישראל שיראו את גודל ביטחונם ושעבודם אל הקב”ה, ורק עי”ז יתעורר הכח העליון לעשות להם נס.

וזה מה שהיה באותו הזמן שהיה מידת הדין על ישראל מצד שאלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה, ולכך כנגד מידת הדין שנמתחה על עוון זה של עבודה זרה, היה צריך להתחזק בהכרה שכנגד שהכל בא מאתו ושאין שום כח בעולם שיכול לפעול מלבדו יתברך, ורק ע”י שהגיעו להכרה זו זכו שיבקע להם הים, ולכן אמר הקב”ה למשה שבשעה זו לא זמן להאריך בתפילה, וצריך לעשות מעשים של חיזוק באמונה בה’ ולהתלות בבורא עולם.

והנה בספר אמונה ובטחון כותב החזו”א )פ”ב(, שיש ביטחון אמיתי ויש בטחון מזויף, שיש כאלו החושבים שחובת הביטחון זה לבטוח שתמיד יהיה טוב, אבל האמת היא לא כך שפעמים יתכן שיקרה דבר רע, אלא שצריך להאמין שהכל תלוי רק בחשבונות שמים, וגם כשמגיע דבר רע ח”ו, גם מגיע מאת הקב”ה ואין שום מקרה בעולם, וזהו הבטחון האמיתי, להאמין שהכל תלוי בהשגחה.

ולפי המבואר רק זה מה שיכול היה לגרום שיהיו זכאים לקריעת ים סוף, שיהיה שיעבוד הלב בצורה מוחלטת, ושיבינו שאף אחד לא יכול לעזור להם מלבד הקב”ה, ובשעה שנתלו בבו”ע בצורה מוחלטת, ובטחו בו שהוא מחולל את הכל ושבלעדיו לא יקרה כלום וקפצו אל תוך הים אז זכו לאותו הנס.

וכך מסיים האוה”ח הקדוש את דבריו שם, ‘ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ונבקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש כמאמרם ז”ל’ )סוטה ל’ז.(, ע”כ.

וכעי”ז אנו מוצאים שוב בפרשת השבוע בפרשת מלחמת עמלק את אותו היסוד שע”י השיעבוד הלב זכו לניסים, אלא ששם השיעבוד היה בעצם התפילה, כמו שאומרת המשנה במסכת ר”ה ‘וכי ידיו של משה עושות מלחמה… אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים’.

והיינו שהנס נעשה בזכות שהיו משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים וידעו שהכל תלוי בו, עי”ז זכו לנצח את עמלק במלחמה.

וזה עיקר היסוד של התפילה לדעת ולהראות כי אנו מבינים שהכל בא מהקב”ה, ועל ידי שעומדים בתפילה ומשעבדים את עצמנו אליו אנו מראים שאין שום כח בעולם שאנו יכולים לסמוך עליו ולבטוח בו, וכשאנו מגיעים לתפיסה כזו אז הקב”ה באמת נותן לנו כל מה שאנו צריכים, גם במקומות שבהם מידת הדין מתוחה. וכדי להגיע להכרה אמתית שכזו בתפילה, צריך קודם שניגשים להתפלל לחשוב על הדבר אותו אנו מעוניינים לבקש ועד כמה אנחנו צריכים את זה, ואח”כ להתבונן ולהכיר שזה בא אך ורק מהבו”ע, וככל שהדבר יותר אכפתי והתפילה יותר מעומק הלב, כך גם יש יותר שיעבוד הלב שמבינים שא”א להשיג כלום מבלעדי שהקב”ה ירצה בכך. החיי אדם כותב בהק’ לקיצור ספר חרדים שהטעם שתיקנו לומר בתפילה ‘א-לוקי נצור’ שמאחר שכמבואר ברמב”ם חיוב תפילה נלמד ממש”כ “לעבדו בכל לבבכם” )תענית ב.(, ולכן לא מספיק לומר את המילים מן השפה ולחוץ, אלא חייבים באמת לרצות ולכן תקנו את תפילת ‘א-לוקי נצור’ שתפילה זו בנויה מתחנונים ממש, תחנונים שכאו”א מתחבר אליהם, שאלו דברים שבאמת כל אדם רוצה בכל ליבו.

ליהודי ממקסיקו, שהיה עשיר גדול ותומך תורה, חטפו את הבן. השודדים דרשו עבורו כופר נפש, סכום כסף עצום. הוא שלח שליחים לבבא סאלי זצ”ל, שאמר: “אל תעשה כלום! הוא יחזור הביתה בשלום”. אח”כ הוסיף שלוש מילים: “ונקה לא ינקה”…

עבר זמן והשודדים רבו ביניהם, אחד ירה בשני, וכשהבן ראה ששניהם שוכבים פצועים – תפס את רגליו וברח חזרה לביתו. ההתרגשות והשמחה לא ידעו גבולות.

הם החליטו שהם טסים לארץ ישראל, לפגוש את הבבא סאלי ולהודות לו על שהושיע אותם מצרתם.

הבבא סאלי פנה לאבי המשפחה ושאל אותו: “איזו מצוה קיבלת על עצמך לאחרונה?”

השיב האבא: “נשמע לי מצחיק לומר, אבל לאחרונה התחלתי לנקות קצת ולסדר את בית הכנסת שבו אני מתפלל”.

אמר לו הבבא סאלי: “זה פשר הפסוק שראיתי מול עיני: ‘ונקה לא ינקה’ – מי שמנקה את בית הכנסת, מי שרוצה להזיק לו – לא ינקה”.

אמר העשיר: “אני נותן הרבה צדקות. אני מתפלל, וגם קצת לומד תורה. הדבר האחרון שחשבתי שיעמוד לי לזכות, זו הפעולה הזאת שעשיתי, בלי הרבה כוונה. ראיתי שבית הכנסת קצת לא מסודר ואמרתי לעצמי: אני אנקה, אני אסדר אותו”…

מה רב כוחה של פעולה קטנה!

ספרתי את הסיפור הזה לאחד שעובד בישיבת “בית שמעיה”, והוא סיפר לי שהיו כמה בחורים מבוגרים שלמדו בישיבה ולא מצאו שידוך. הוא אמר להם: “אם תעשו דבר שאתם לא חייבים לעשות – גם הקב”ה יעשה לכם משהו שהוא לא חייב לעשות. יש כאן בתי כנסיות, שטיבלאך, תסדרו אותם”.

הם התביישו לעשות זאת באמצע היום, ובאו בשעה שתים עשרה בלילה, כשאף אחד לא רואה אותם, ניקו את חדר הקפה וכדומה.

והוא סיים את סיפורו ואמר: שלושת הבחורים שהתעסקו בזה התארסו!

בעת צרה, לפעמים בתפילה קצרה מצליחים לעשות מה שלא עושים בתפילות ארוכות! בהתעוררות קטנה, בהתרוממות קלה, בהתחזקות במצוה קלה, אפשר לפעול ישועות ללא גבול.

מספר הג”ר אליעזר טורק (רב קהילת ‘פרושים’ במודיעין עילית): עליתי פעם למעונו של רבינו לשמוע את חוות דעת תורתו הבהירה בענין אישי כלשהו. כשיצאתי מהבית הציע לי להצטרף אליו לנסיעה במונית אל עבר ישיבת מיר, שם התקיימה שמחת הבר מצווה לבנו של אחד מראשי הישיבה, הגאון רבי רפאל שמואלביץ. כמובן שנעניתי בחיוב, ושמחתי בכל ליבי על הזדמנות הפז שנפלה בחלקי.

בעת הנסיעה ראיתי כי מצב רוחו מרומם, וחשתי כי זוהי ההזדמנות לומר לו דבר מה שאני חש כלפיו. לאחר קבלת הרשות, אזרתי אומץ ואמרתי בפניו: בכל פעם שזכיתי ליטול עצה או ברכה מרבינו, תמיד נוכחתי לראות בחוש את הסיעתא דשמיא שהייתה טמונה בדבריו, וגם הברכות תמיד התקיימו. שתקתי וחיכיתי לתשובה, רבינו סימן בידו לאות ביטול גמור על הדברים, והגיב בנעימות כממתיק סוד: אומרים שהעניין של ברכות תלוי בצדקות או בגדלות בתורה וכדומה, אולם האמת היא שזו טעות, משום שכל אחד יכול לעשות זאת. יש לדעת שכל יהודי שמברך את השני, הקדוש ברוך הוא שומע לו משום שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, ויש לדבריו כח והתייחסות מיוחדת בשמים. אבל בשביל שהברכה תתקיים צריך שהוא באמת ירצה שלשני יהיה טוב. את זה אני משתדל לעשות, אני משתדל להיכנס למצבו של השני ולרצות שבאמת יהיה לו טוב, אולם למעשה כל אחד יכול לעשות זאת בעצמו.

בימים כתיקונם בחיי חיותו של רבינו, כאשר מעונו הדל והמיושן המה מאות אנשים, זכינו בעינינו לראות במציאות את פרוש המילים; להכנס למצבו של השני ולרצות שבאמת יהיה לו טוב. כל מי שבא עמו במגע, חש כיצד הוא נושא בעול איתו, וכיצד הוא חפץ להטיב עמו.

“והוי מקבל את כל האדם” גם מתוך יסורים קשים

רבי יצחק פריימן שזכה כמה שנים לשמש את רבינו, סיפר: במשך השנים שליוויתי את רבינו, היינו יוצאים מהבית לתפילת שחרית בשעה מוקדמת והגענו כמעט ראשונים לישיבה, ואילו בסוף התפילה התנהל רבינו במתינות, כך שהיינו יוצאים כמעט אחרונים מבית המדרש. באחד הימים הוריד את התפילין כבר באמצע התפילה, התפלאתי מאד על כך, וניגשתי אליו והוא אמר לי מיד, שיש לו כאבים מאוד חזקים ואשר על כן הוא חייב לשוב לביתו תיכף ומיד.

כאשר יצאנו מבית המדרש ‘אגודה’ שם התפללו בני ישיבת ‘מעלות התורה’, ניגש אליו יהודי מעט מוזר, וביקש לשאול שאלה. מאחר וידעתי כי רבינו לא חש בטוב, עד כדי כך שהוצרך לצאת מוקדם מהתפילה, אמרתי לך שאם מעונין הוא לשאול שאלה שיואיל לבוא מחר. באותו הרגע נתן בי רבינו את עיניו במבט נוקב, ואמר לי נחרצות: “אם יהודי בא לשאול שאלה, צריך לענות לו!”.

ומה היתה השאלה? לשם מה הסכין רבינו לענות בסבלנות באותה שעה שייסורים תכפו עליו? הבה ונסכית: יהודי זה ‘התלבט קשות’, הוא סיפר שהיו לו שטיחים בבית, והוא הוציא אותם כי אין לו כח לנקות אותם מאבק, אולם היה מי שסבל מהענין, היתה זו השכנה מתחתיו, אשה זקנה אלמנה ניצולת שואה, שמתלוננת באוזניו שכעת, אחר שהוציא את השטיחים, היא שומעת את צעדיו בביתו וזה מאד מפריע לה ומצער אותה, מאחר וזה מזכיר לה את הצעדים של הקלגסים הנאציים בימי השואה ל”ע. מה עליו לעשות?

במשך שעה ארוכה עמד רבינו, שכאמור חש ברע, וביקש ממנו תוך שהוא משכנע אותו בכמה אנפין, שכדאי מאוד להחזיר את השטיחים וברור הוא וכדאי שידע שזה יהיה לו לברכה, והוא יזכה בזה למצוה גדולה, בכך שימנע את צערה של הזקנה המסכנה.

ראיתי בחוש, שרבינו מתייסר בכאבים ובקושי עומד על רגליו, אבל למען אותה ניצולת שואה הוא לא ויתר והקדיש דקות ארוכות של מכאובים, כדי לשכנע את היהודי שיחזיר את השטיחים.

אלא שבזה לא תם הדיון… אחרי שהשתכנע להשיב לרצפת ביתו את השטיחים, היתה לו שאלה קשה במיוחד שהיה זקוק בה להכרעה של “פוסק הדור”, היות וקשה לו לנקות את השטיחים שהוא מחזיר, ובודאי יש כיום חומרי ניקוי מיוחדים לטיפול בשטיחים, הרי שאלתו היא, האם הרב יודע על חומר טוב לניקוי שטיחים?…

הייתי המום ונבוך, והמתנתי לראות מה רבינו יענה, אך רבינו לא איבד משלוותו, הוא המשיך וענה לו בסבלנות מרובה: “כדאי שתלך פה לחנות פלונית בסוף הרחוב, תיגש ותגיד למוכר שאני שלחתי אותך, ותבקש ממנו שיתן לך את החומר הטוב ביותר לניקוי שטיחים!…”.

רבינו תולש מודעה בניגוד לאופיו?

בוקר אחד ראו את רבינו בשובו מהתפילה מנסה לתלוש מודעה בלוח המודעות ב”שערי חסד”. הרואים התפלאו, מה לו לרבינו אציל המידות לתלוש ולקרוע מודעות ברחוב העיר. התברר שהיתה זו מודעת השמצה ארסית נגד תלמיד חכם אחד ורבינו ניסה לתולשה.

כך סיפר גם מלווהו רבי יצחק פריימן, שפעם סיפר לו בבוקר בשובם מהתפילה, שבלילה היו מודבקים בשכונה מודעות חריפות נגד אחד העסקנים, ועתה בבוקר הם הוסרו. נענה רבינו ואמר: טוב מאד עשו שהסירו אותם. אם הייתי רואה מודעה כזו הייתי מסיר אותה בעצמי. וכי העולם הוא הפקר שכל אחד כותב ככל העולה על רוחו?!

אברך בא לרבנו לפני חג הפסח ואמר שברצונו לפרסם הלכה, שבירר והוכיח באופן יסודי שבבדיקת חמץ יש חובה לבדוק גם בין חריצי הרצפות. רבנו הגיב שאין צורך שישמיע את כל בירורו, שהרי הלא הוא תלמיד חכם ובוודאי בירר היטב, אלא שעליו לדעת שהיות שבדיקה בין החריצים קשורה בטרחה מרובה, וההלכה קובעת שכאשר ישנה טרחה מרובה בבדיקה אין סומכים על אשה, א”כ הוא בעצמו יאלץ לבדוק בין הסדקים. והוסיף: הואיל ואתה תלמיד חכם, תצטרך למצוא את הדרך הממוצעת בין חובת הבדיקה שתארך זמן רב ובין ביטול התורה שלך!

האברך חזר לאחר כמה ימים ואמר שבבירור נוסף שבירר היטב הגיע למסקנה שלפי ההלכה אין חיוב לבדוק בין חריצי הרצפות. שוב ביקש האברך להשמיע את הבירור, כדי להיוודע אם בירר היטב. הפעם הקשיב לו רבנו, כי רצה להניח את דעתו, שיהיה סמוך ובטוח שאכן אין חיוב לבדוק בין חריצי הרצפות.

אז ישיר משה ובני ישראל

היה מספר ברגשי קודש מה ששמע פעם מהגאון רבי יחזקאל אברמסקי, שנזדמן פעם ללון לילה אחד סמוך לחדרו של רבינו החפץ חיים באיזה מקום שביקר בו, ובאמצע הלילה התפעם לשמוע קולו של הח”ח כשהוא פותח באמירת “נשמת כל חי תברך את שמך” כאשר הוא מתרגם כל תיבה ותיבה באידיש בהשתפכות הנפש ובמתיקות נפלאה.

נשאל פעם, מהו הטעם שנקבע הפסוק “אנא ד’ הושיעה נא” וגו’ בין פסוקי ההילול וההודאה שבנוסח ההלל (ראה אבן עזרא שם) והשיב שבמעמד זה שמודים ומהללים אנו להשי”ת על חסדיו שגמל לנו, אוזרים אנו עוז לבקש ממנו שיוסיף גם להבא להושיענו ולהצליחנו “ואמרו הושיענו” שנוכל להוסיף לשבחו ולהלל לשמו עוד ועוד.

וכשם שכאשר מודים יש להתפלל, גם כשמתפללים תמיד יש להקדים ולהודות על כל החסדים והטובות. הוי מעשה באחד מהליכותיו הקבועות לכותל, שפגש בשו”ב הירושלמי הותיק הרה”צ רבי אברהם דוד פרידמן מגבעת שאול, וסיפר לו שהוא עומד לפני ניתוח לא פשוט בליבו, ברכו רבינו ואמר לו יסוד זה “להודות ולהתפלל”, “הודו לד’… ואז, ואמרו הושיענו”, לימים נצרך לעבור שוב ניתוח דומה, וביקש שוב מרבינו ברכה והזכיר את היסוד שרבינו אמר לו בשעתו, נענה רבינו ואמר, אדרבה עכשיו בכפליים ״הודו לד’… ואמרו הושיענו”.