“יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד” )מט,יד-טו( פי’ רש”י ‘ויט שכמו לסבול –עול תורה‘.
איתא במשנה באבות )ג, ה( ‘רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ’.
ממשמעות המשנה נראה כי האדם מוכרח להיות תחת עול כל שהוא, ואם זכה וקיבל על עצמו עול תורה הרי יצא ידי חובת העול, ולכן יפטרו אותו מעול מלכות ועול דרך ארץ, אך הפורק עול מעליו, מייד יחזור ויקבל על עצמו את עול המלכות.
וביאור הדבר הוא כי מטבע בריאתו של האדם הוא נצרך להיות תחת עול המושל בו, ושעול זה יכבול וינהל אותו, כי אם האדם יעשה ככל העולה על רוחו לא יהיה לעולם קיום, ולכן כבר מראשית הבריאה נברא האדם באופן שיש מעליו עול מלכות, וכבר ברגע הראשון ליצירתו אמר הקב”ה לאדם הראשון, שהגם שמכל עץ הגן אכול תאכל, אך עם זאת מעץ הדעת אסור לולאכול, כבר מהתחלה האדם ראה שיש מלכות שלא הכל מותר לו, ואין בידו לעשות כל מה שיחפוץ.
ולאחר שחטא אדם הראשון התווסף עול של פרנסה שבאותה שעה נגזר עליו “בזעת אפיך תאכל לחם בראשית ג, י”ט(, אולם כל המושג הזה של עול, שייך רק באדם שמתנהג בדרך הטבעית וחי תחת עולם הטבע, אך לעומת זאת המקבל עליו עול תורה הוא פורק עול זה מעליו, והגם שהנהגה זו טבועה בעומק הבריאה, אבל מי ששייך לעולם של תורה הוא חי למעלה מן הטבע וממילא מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
וזה הפשטות במה שכתב בפסוק, “וירא מנוחה כי טוב”, הוא רצה לפרוק מעליו את עול העולם הזה, ואת זה הוא עשה על ידי שהיטה את שכמו לסבול עול תורה, וכמבואר בחז”ל אכן זכה שזבולון דאג לפרנסתו, והוא היה רק קודש לתורה.
ב
ואמנם לפי מה שהתבאר עד כאן נראה כי באמת ישנם שני אפשרויות, או שאדם מקבל על עצמו עול תורה, ואם לא יקבל על עצמו יאלץ לקבל על עצמו את עול המלכות, אלא שמדברי רבינו יונה רואים לא כך.
וז”ל בפירושו על המשנה הנ”ל ‘וכל המקבל עליו עול תורה וכו’ – אחר שעושה תורתו עיקר ומלאכתו עראי הקב”ה ישמרהו מכל דבר רע שלא יצטרך לבטל מלימוד התורה ולא יתן בלב העריץ הלוקח נפשות לעשות מלאכתו לקחת את זה וינצל ממלאכת העריצים להקים רצונו לעסוק.
ועול דרך ארץ – לא יצטרך לעשות מלאכה הרבה לצורך פרנסתו ובמעט יספיק לו לכדי חיותו כי
מלאכת הצדיק מתברכת ונפשו שמחה בחלקו.
וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין לו עול מלכות – שהוא חושב לעשות מלאכתו הרבה אם יניח מלאכת התורה והשי”ת יפר מחשבתו ויתן בלב המלך לקחתו לעשות מלאכה לו…’. המבואר בדבריו באופן ברור שאין מדובר כאן על בחירה גרידא, איזה עול מעדיף האדם לקבל על עצמו, אלא הנושא הוא אחר לגמרי, שאם אדם יכול לעסוק בתורה ומתאמץ לעשות זאת, הרי שמשמיים עוזרים לו ויסירו ממנו כל עול אחר, כדי שיוכל להתמיד בתורה ולעסוק בה בלבד, ולעומת זאת הפורק מעליו עול תורה, כלומר שיכול ללמוד ולא לומד, מוסיפים עליו יותר עול מלכות ודרך ארץ ולא רק שמקבל את העול ברמה הטבעית אלא מוסיפים לו יותר ויותר, כי בנוסף למה שאדם מוכרח לשאת איזה עול על עצמו מצד הטבע, מתווסף בו גם עונש על שהוא יכול לעסוק בתורה ואינו עוסק בה.
ובגמרא בסנהדרין (צט, ב) איתא ‘א”ר אלעזר כל אחד לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד )איוב ה( איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עלי פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא’.
רבי ירוחם ממיר זצ”ל (דעת חכמה ומוסר) דייק מכך שכתוב ‘כל אחד לעמל נברא’, שענין העמל הוא משהו יסודי מעצם הבריאה וחלק מתכליתו של האדם, וזה הביאור הפשוט בפסוק שהאדם נברא כדי לעמול, וזה חלק עיקרי מצורתו שיהיה כפוף לעמל כל שהוא, ומי שפורק מעליו כל עול חסר לו בכל ה’אדם’ שלו.
ואמנם כשלא נמצאים בישיבה יש מקום אולי לדון האם לקבל עול כזה או אחר, אבל אצל מי שנמצא בתוך כתלי בית המדרש העול היחיד שאנו מכירים הוא קבלת עול התורה, ומי שאינו מקבל עול תורה גם אין לו שום עול אחר והוא חי בהפקרות מוחלטת, ובחור כזה חסר בכל צורת ‘אדם’ שלו.
ולכן עלינו להבין מכך שני דברים, הדבר הראשון שעיקר התכלית של האדם הוא שיהיה תחת עול, ומי שאין לו עול החיים שלו עוברים בהפקרות מוחלטת, אך בנוסף לזאת הוא שנמצאים בתוך בית המדרש העול היחיד שיש לנו הוא עול התורה, ומי שלא מוכן לקבל את זה על עצמו הוא כבר פורק כל עול מעליו, ועל ידי שנקבל עלינו עול תורה נזכה שיפרקו מעלינו את כל שאר הטרדות ונוכל לגדול בתורה כמו שצריך.
בכל הדורות הצליחו יהודים בודדים, שכוונתם היתה לגמרי לשם-שמיים, לחולל מהפכות גדולות. הם פעלו בנושאים רוחניים שלאף אחד זולתם לא היה איכפת או במקומות ישוב שאף אחד מלבדם לא פעל שם. ובזכות שהתמסרו לחלוטין למשימות שלקחו על עצמם, זכו לסיעתא-דשמיא על טבעית. במידת-מה ניתן להקביל אותם לבני חשמונאי, שהיו היחידים שאיכפת היה להם ומסרו את עצמם למען עיקרי היהדות.
הדברים נוגעים לנו למעשה. גם לנו יש ‘מלחמות’. מלחמות בקרירות שמנסה היצר הרע להחדיר בנו.
ידוע מאמר החסיד שכתב ‘חובת הלבבות’ (שער יחוד המעשה פ”ה): “שבתם מן המלחמה הקטנה, התעתדו למלחמה הגדול – מלחמת היצר וחילותיו”. ה’מסילת ישרים’ כותב (פרק א) “עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור”. למלחמה זו לא נדרשת מסירת-נפש של מיתה, אלא למסור את הרצון. לקבל עלינו להשתעבד לרצון השם בלבד, חרף הקשיים וההתמודדויות. ומי שיקבל על עצמו ויתאמץ ובעיקר בימים הללו, גם הוא יזכה ל”מסרת גיבורים ביד חלשים טמאים ביד טהורים”.
ובל נטעה לחשוב כי למישהו בעולם היה קל, שלאנשים גדולים אין את הנסיונות שלנו. הלא רבנו ה’חזון איש’ זצ”ל התבטא באזני גיסו רבי שמריהו גריינימן זצ”ל שהיו תקופות בחייו שהיצר-הרע זימן לו מצבים כאלה שלשבת וללמוד גמרא היה בשבילו קשה כמו אכילת חצץ! אך הוא לא ויתר…
רבי אריה אברהמס זצ”ל סיפר כי בבחרותו התפלל אצל ה’חזון איש’ במנין ‘ותיקין’ ביום הכיפורים, שם התפללו עוד מבני גילו, בחורים חשובים כמו רבי נתן שולמן זצ”ל ורבי חיים גריינימן זצ”ל ואנשי-סגולה נוספים. לאחר תפילת מוסף ניגשו לשאול את ה’חזון איש’ מה עדיף לעשות כעת עד מנחה – האם ללכת לנוח, לומר תהילים או ללמוד? ה’חזון איש’ השיבם בזו הלשון: “הלימוד בזמני קושי הוא הלימוד הנעלה ביותר, אבל צריך שהלימוד יהיה ברציפות ובלי הפסק. אתם רוצים דוגמא לזמן קושי? הנה כמו עכשיו אחרי מוסף של יום כיפור, זה זמן של קושי. הבה ונלמד יחד בחברותא מעכשיו עד מנחה”… רבי אריה חשב שהוא לא יוכל לעמוד בזה, אבל ה’חזון איש’ הוציא גמרא במנחות ולמד איתם ברציפות. כידוע ה’חזון איש’ היה חולה בליבו. בחדר שלו היתה ארונית שהמדף העליון בה היה מלא תרופות, אבל הוא התגבר ולמד עם הבחורים בצום בלי הפסק ממוסף ועד מנחה…
רבי אריה תאר שתוך-כדי הלימוד עלה ל’חזון איש’ חידוש דין מהגמרא והוא כל-כך שמח שהפנים המאירות שלו עומדות לו למול עיניו עד היום. זו חדותא דשמעתתא. לבטח לא היה קל אבל הוא התאמץ והתגבר, וכך יצא ‘חזון איש’.
תלמיד-חכם חשוב סיפר שהגיע פעם את הסבא רבינו ה’סטייפלער’ זצ”ל ואמר שאין לו חשק ללמוד. הסבא הרים בקולו ואמר: “מה אתה חושב, שלי יש חשק ללמוד? גם לי לפעמים אין חשק. אלא מאי, אני יודע שחייבים ומוכרחים ללמוד. וכמו שמוכרחים לאכול מצה בליל הסדר אם מתחשק או לא, כך לימוד התורה – ועוד יותר, מפני שבלי תורה איננו נחשבים בן-אדם בכלל”.
אב נכנס עם בנו בר-המצווה אל ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי זצ”ל, ובתוך הדברים ביקש עבור הבחור ברכה שילמד תורה בחשק. הרים רבי דוד את עיניו ואמר: “חשק? במשך שבעים שנה אני לומד בלי חשק”…
דודנו רבי אליעזר פלצ’ינסקי זצ”ל, ראש ישיבת ‘בית אריה’, היה גאון עולם. תלמיד-חכם מופלג ולמדן, שזכה להשגות כבירות בתורה. די להסתכל בספריו ‘שלום יהודה’ ולראות את עשרות המכתבים שכתב אליו ה’חזון איש’ בסוגיות קשות ומורכבות כדי להבין שמדובר ביהודי גדול מאוד. וכי חושבים אתם שהוא השיג זאת בקלות? הוא סיפר שבבואו למיר, נקשר בקשר של תורה עם האריות שבחבורה כמו רבי ליב מאלין, רבי יונה מינסקער, רבי שמואל רוזובסקי – כולם שמות שעוררו הערצה והערכה גדולה בעולם התורה. תקופה לאחר שהגיע למיר פנה אליו המשגיח רבי ירוחם הלוי ליוואויץ זצ”ל בשאלה: “אמור לי, ההתמדה אצלך בטבע או שאתה עובד על זה?”, השיבו רבי אליעזר: “אין התמדה בטבע! בדרך מהסטנציה [אכסניה] שלי לישיבה יש מקום שבו משחקים שחמט ואני יכול להיכנס ולשחק, אבל אני באתי למיר כדי ללמוד תורה!”… רבי ירוחם מאוד נהנה מהתשובה, לפת את זרועו חזק והראה לו אותות של קורת רוח. לא גדלים בתורה בלי למסור, לבטל, את הרצונות האחרים.
רבי יצחק טוביה ווייס זצ”ל, גאב”ד ה’עדה החרדית’, סיפר תמיד על עצמו שכאשר הגיע במלחמת העולם השניה כילד פליט ללא הורים וללא קרובים ללונדון, החלו הגרמנים להפציץ את לונדון, ושלחו את כל הילדים שהגיעו ממקומות אחרים אל הכפרים שבפאתי לונדון ב”קינדר טרנספורט” הידועים. היה זה בדיוק יום בר-המצוה שלו. הוא לא הכיר את שפת המדינה והכניסו אותו לבית של גוי ערל. הגוי הרגיש כי חייב הוא לשמור על בריאותו של הילד שהופקד אצלו, הגיש לו בשר טריפה. אך הוא כילד יהודי טהור שגדל בהונגריה בדרך ה’חתם סופר’ לא הסכים בשום אופן והצליח להסתדר עם בעל הבית. אך פתאום הגיע מישהו ואמר לגוי שבשר חם אסור לו לאכול כיהודי אבל אכילת בשר קר מותרת. הגוי ניסה להכריח אותו לאכול והוא סגר את הפה בחוזקה וממש נלחם אתו.
רבי טוביה היה מוסיף ואומר שהמהרש”ל כותב (‘ים של שלמה’ בבא קמא פ”ז, אות לז) שלכבוד בר-מצוה יש לערוך סעודה, ואין לך סעודת מצוה גדולה מזו. אך בבר מצוה שלו היתה המצוה שלו גדולה יותר שלא לאכול…
זה לא היה קל. הוא היה בודד, בגלות, בסך-הכל ילד, והיה רעב. ואמר רבי טוביה, שהרגיש מאז שנפתחה לו הדרך לסיעתא-דשמיא. כעבור תקופה אימץ אותו האדמו”ר מסאסוב זצ”ל, מצדיקי לונדון, הכניסו לישיבה קדושה, ומאז גדל וצמח לשם ולתפארת.
גם מאיתנו נדרש לעמוד בנסיונות. למסור את הרצון שלנו, כאשר הדבר נדרש ולהתגבר. בזכות זה נראה גם אנו ישועות והצלחות.
