הסטירה ומה שעומד מאחוריה
שמעתי פעם סיפור מדהים:
בתקופה שבירושלים שרר עוני גדול וכמעט שלא היה מה לאכול, עלה רעיון בדעתו של רבי זליג ברוורמן, מיקירי קרתא דירושלים. בימי שישי, לאחר שכל בעלי המכולת סגרו את החנויות, הוא אסף לביתו את כל החלות שנותרו, ובמקום שיישארו כאבן שאין לה הופכין עד יום ראשון, ואז יזרקו אותן, הוא פתח גמ”ח: ביום ששי בין שלוש לארבע חלוקת חלות חינם אין כסף לעניי ירושלים.
שבת קייצית אחת, בשעה שבע בערב, דקות ספורות לפני כניסת השבת, דופק אצלו יהודי: “ר’ זליג! אני צריך חלות לשבת”.
“תאמין לי”, השיב לו רבי זליג, “הייתי רוצה לתת לך, אבל אין לי מה. הגמ”ח הוא בין שלוש לארבע עכשיו שבע, כל החלות נגמרו”.
“לא הצלחתי בשום אופן לבוא בין שלוש לארבע ועכשיו נותרתי בלי חלות. אולי בכל זאת תמצא משהו בשבילי”, התחנן היהודי.
“תבין אותי”, ביקש ר’ זליג. “חילקתי את כל החלות, ולעצמי השארתי בצמצום. עם כל הרצון הטוב שיש לי לעזור לך – חלות אין לי לתת לך”.
“אין לך??” פראך!… נתן לו סטירה מצלצלת על לחיו, וברח החוצה.
רבי זליג ההמום קרא לעברו: “חכה! חכה! אל תברח”, ורץ לכיוון המטבח.
הלה היה בטוח שרבי זליג הולך להביא איזה מטאטא או מגב, והגביר את מהירותו. אך רבי זליג היה מהיר יותר: הוא לקח את כל החלות שלו, ארז אותן בסל, רץ אחרי האיש ונתן לו אותן עם חיוך על הפנים, תוך שהוא מאחל לו שתהיה לך שבת יפה, שמחה וטובה.
כשהעני התרחק ניגשה הרבנית לבעלה ושאלה: “בעלי היקר! אני לא מבינה אותך. ממה נפשך, אם לדעתך יש לתת לו את החלות שלנו – למה לא נתת לו אותן מיד? למה חכית לסטירה שלו? ואם אתה סבור שלא צריכים לתת את החלות שלנו – למה בגלל סטירה כן נתת?”
“יש לך טעות”, השיב רבי זעליג. “את חושבת שנתתי את החלות בגלל הסטירה? מה פתאום! ממש לא! נתתי את החלות בגלל מה שמסתתר מאחורי הסטירה. אדם נורמטיבי לא מרים ידיים כלל, ובפרט לא על בעל גמ”ח. וכי אני חייב לו משהו? אם הוא נתן סטירה סימן שסלעים יושבים לו על הלב. משהו מעיק עליו, וזה התפרץ, כמו הר געש. מי יודע, אולי למשל, אשתו אמרה לו: ‘אם השבת אתה לא מביא חלות – תישאר בבית כנסת, אל תחזור הביתה’… נתתי לו את החלות לא בגלל הסטירה אלא בגלל מה שמסתתר מאחוריה”.
זה נקרא לתת עיניים ולב. לזהות מה קורה עם השני, מה עובר עליו, מה מסתתר מאחורי המסכה. לחיות אותו, להרגיש אותו ולשאת ביחד אתו את החבילה. זוהי נשיאה בעול, שהיא אחד מקנייני התורה.
השמלה לא יאכנע
פעם אחת הלך רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל ברחובה של העיר בני ברק וראה ילדה קטנה בוכה. הוא התכופף אליה ושאל: “למה את בוכה”?
“אמא קנתה לי שמלה חדשה”, השיבה. “והחברות שלי אמרו לי שהשמלה הזאת לא יפה. היא יאכנע”.
“השמלה שלך מאד יפה”, השיב לה רבי יחזקאל. “היא ממש לא יאכנע. אני אגיד לנכדות שלי שיקנו כזו שמלה”. כשראה שהיא מחייכת מאוזן לאוזן המשיך לדרכו.
שאל אותו זה שהתלווה אליו: “וכי עכשיו הרב יעצור ליד כל ילדה שתבכה? מה יש להתרגש מהבכי, זה בסך הכל השפה של הילדים, ככה הם מדברים… אם הרב יבוא איתי לגינה, הוא יראה שפעם ילד בוכה ופעם ילדה בוכה. ככה זה אצל ילדים. מה הרב מתרגש?”
“אומר לך מפני מה אני מתרגש”, השיב רבי יחזקאל. “הדבר הגדול היותר בעולם הוא להיות דבק בקב”ה. חז”ל אומרים: איך דבקים בה’? על ידי שדבקים במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. ואני מוסיף עוד דבר אחד: מה הוא מסיר דמעות מפניהם של עם ישראל, שנאמר (ישעיהו כה, ח) ‘וּמָחָה ה’ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים’, אף אתה תשתדל להסיר דמעה מעל פניו של כל יהודי, וב”ה זכיתי להסיר דמעה מעל פניה של ילדה והיא התחילה לחייך. זהו דבר גדול וחשוב מאד”.
לראות מה כואב לילדה ולשמח אותה – זוהי דבקות בה’. הנשיאה בעול, להפוך עצב של השני לשמחה – זו הליכה בדרכי הקב”ה.
“ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו
לענות אותו כי נבהלו מפניו” )מה-א(
פי’ רש”י ‘מפני הבושה’, וזה לשון המדרש ‘ר”א בן עזריה אומר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב”ה שהוא דן ובעל דין ויושב על כיסא ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בריה ובריה יכולים לעמוד לפניו’.
ולכאורה יש להבין מהי הבושה האמורה במדרש, שהרי בפשטות אחי יוסף נבהלו ממנו כי מכרוהו לעבד, וכעת הם נצבים לפניו ואילו הוא מולך עליהם, וא”כ מה עניין זה לבושה שתהיה בבית דין של מעלה.
אך מרן הבית הלוי ז”ל ביאר שאכן לא היתה זו בושה שבאה מכך שהבינו לפתע שכל חלומותיו היו אמת לאמיתה ואילו הם טעו במה שמכרוהו, אלא ביאור הדברים הוא שהרי בפסוקים רואים איך היה אכפת לאחים מבנימין ועד כמה דאגו לאביהם כי ידעו עד כמה הוא יקר לו, וכמו שאמר יהודה ”והיה כראותו כי אין הנער אתנו ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה”.
וכאשר ראה זאת יוסף אמר להם ‘אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה’, כלומר אתם דואגים כל כך ממיתתו של בנימין מחשש שאבא יצטער על זה, והלא אני יוסף אחיכם שמכרתם אותי מצרימה, והוא ממשיך ואומר ‘העוד אבי חי’, הלא אותו אב שכעת אתם כל כך דואגים לו וכי אז לא ידעתם שיצטער כל כך ואז זה לא הדאיג אתכם, ועל זה אומר הפסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו – מפני הבושה, שכאשר הראה להם יוסף את הסתירה העצומה שיש במעשיהם שכל טענותיהם באו רק מתי שחששו לאביהם, אך כאשר הם רצו למכור אותו לעבד כל הטענות הללו שטענו בעצמם לא הפריעו להם כלל, כי את זה הם רצו ואת זה לא. ואומר הבית הלוי שזאת הבושה הגדולה והנוראה שתהיה בבית דין של מעלה, שהרי כל אדם ואדם כל כולו מלא סתירות בינו לבין עצמו, ובלא שאדם יתבונן היטב במעשיו הוא אפילו אינו אוחז עד כמה הוא סותר את עצמו בין מעשה אחד למשנהו, למשל אדם שפונה אליו עני ומבקש ממנו נדבה, והוא עונה לו שמצבו הכספי דחוק ולצערו הוא אינו יכול לעזור לו כעת, אולם כאשר בבית דין של מעלה יענה תשובה זו, יראו לו כיצד רק כמה דקות לפני שפנה אליו אותו עני הוא קנה בכסף רב דבר שכמעט ואין לו בו שום צורך, והסיבה שלא נתן צדקה לא היתה כי מצבו דחוק, אלא שלעצמו הוא רוצה לקנות הכל אך לתת צדקה לעני הוא אינו מעוניין, ולדברים שאדם רוצה, תמיד יהיה לו כסף די צרכו, ולדבר שאינו רוצה אין לו כסף.
וזה מה שיהיה בבית דין של מעלה על כל דבר ודבר שהיה על האדם לעשותו והוא נמנע מכל מיני סיבות שונות ומשונות, יראו לו כיצד ברגע שנודע לו כי יהיה לו מאותו המעשה איזו טובת הנאה כל שהיא או אפילו כבוד וכדו’
מייד עשה זאת בחשק וברצון, וזאת התוכחה שהקב”ה מוכיח את בריותיו, שמראה להם את הסתירות שבין טענותיהם מצד אחד למעשיהם מצד שני.
ואם רוצים להינצל מהבושה הזו, ראשית כל צריך לדעת ולהכיר בסתירות האלו כי בלא שאדם יודע שיש בו סתירות ודאי שלעולם לא יכול לתקן את עצמו, והאמת היא שזה עומק עניין הבושה, שהאדם מזהה שהמצב שבו נמצא או המעשה שעשה אינו תואם למצב שבו אמור היה להיות או את המעשה אותו היה עליו לעשות.
ויש בזה שלוש דרגות עיקריות, שישנו אדם שאינו מתבייש כלל בשום מעשה לא כשהוא בינו לבין עצמו ואפילו לא כשעושה ברבים דברים שהוא מבין שאין ראוי לעשותם, ויש גם אדם שמתבייש במה שעושה כשהוא ברבים, אבל בינו לבין עצמו אינו מתבייש כלל כי באמת אינו מרגיש איזו פחיתות, אלא שהוא יודע שהרבים יראו בזה פחיתות ולכן מתבייש, אבל לא שבאמת רואה בזה איזה דבר שלילי. אולם לעומתם אדם שחי את חייו על פי השכל, כשעושה מעשה שמצד השכל מבין שזה לא ראוי, הוא מתבייש אפילו מעצמו, וככל שהאדם ברמה יותר גבוהה מצד שליטת שכלו עליו, כך גדלה בושתו בהבנתו את פחיתות מעשיו, ומי שלא מתבייש במעשיו הפחותים, זה רק מאחר ואינו מספיק רואה את מעלתו הגבוהה כדי שירגיש את הסתירות שבין אותה רוממות שיש לו לבין המקום שעומד בפועל.
ואמנם הדרגות האמורות הם בעיקר כשיש סתירות גדולות בחיים כמו הדוגמא הנ”ל של הצדקה, אך בחיים יש גם הרבה מאוד סתירות קטנים יותר, שהרי עצם הדבר שיתכן שאדם מתבייש לעשות מעשה מסוים ברבים אך בינו לבין עצמו הוא כן מסוגל, זה כבר דבר שצריך להבחין ולהתבונן בו, מדוע אני לא מתבייש מעצמי בעוד שכאשר יש אנשים אני כן מתבייש, ומכאן כבר אפשר להמשיך ולפקוח את העיניים, אבל כאמור הדרך להיחלץ מהסתירות שבנו היא קודם כל להתבונן על המעשים ולהכיר אותם היטב ורק כך שייך לעבוד על התיקון. אך צריך לדעת שהצורה היחידה לתקן את הסתירות ולעקור אותם מהשורש, וללכת רק בדרך הישר והטוב זה דרך לימוד התורה, שאדם שמתרגל לחיות על פי התורה, מתרגל לראות דברים רק בדרך האמת, ולא טועה בסברות שונות ועקומות, כי כאשר אדם מחשב את מעשיו על פי מה שנראה לו תמיד יכניס את נגיעותיו האישיות ורצונותיו, וזה בדיוק המקור לכל אותם סתירות, שאדם שוקל דברים לפי מה שרוצה, ולכן אם רוצה כך נראה לו כך, וכאשר רוצה אחרת הכל נראה לו פתאום אחרת, אולם מי שמתרגל לחיות את חייו על פי התורה, אינו מכניס את שיקוליו האישיים, אלא השיקול שלו מה נכון ומה צריך לעשות, וכך כל הסתירות ממילא מתבטלות.
ואכן החזון איש בספר אמונה ובטחון כתב על המצב שיש תלמידים המסוגלים לאמר על רבם שפועל מתוך נגיעות וז”ל: ‘ויש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם והיא משקל המרמה של הנגיעה.
חובת התלמיד להאמין כי אין כח נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגעל באיזו אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעני חנף יחבל נפשו לעוות משפט, נוסף לזה כי האמת אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה’. ע”כ.
מבואר בדברי החזו”א שאצל החכם האמת חשובה כל כך שלעולם לא יוותר בשום אופן בשביל כל טובת הנאה שירוויח, ועד כדי כך לא חוששים לנגיעות של החכם שישנו דין ‘חכם רואה טריפות לעצמו’, דהיינו שחכם נאמן לפסוק בעצמו על בהמתו אם היא טרפה או כשרה, שלכאורה כאשר מתבוננים בזה יש כאן דבר תמוה ביותר שהרי פעם בעיירות הקטנות הדרך היתה שקונים בהמה גדולה ושוחטים אותה ומוכרים את הבשר, ומהכסף הזה היו צריכים להתפרנס תקופה ארוכה, ועתה נתאר לעצמנו חכם שקונה בהמה כזו כדי להתפרנס וכעת יש שאלה על הכשרות, הרי אם יכשיר יש לו כסף בשביל להאכיל את משפחתו, ואם יטריף זאת אומרת שאין לו פרנסה לחצי השנה הקרובה, ועם כל זאת הדין הוא שהוא יכול לפסוק, ואיך יתכן שיהיה נאמן בדבר שיש לו נגיעות של פרנסה של חצי שנה.
אבל הפשט הוא כמו שהתבאר, שהלומד תורה כראוי מגיע לדרגה שהאמת חשובה לו כ”כ שהנגיעות לא יגרמו לו לטעות בשום דבר, וסכום כסף גדול ככל שיהיה לא יגרום לו לפסוק שלא כהלכה כי הוא יודע כמה זה חמור להאכיל טריפות ולכן לא חוששים לנגיעותו, כסף וכבוד אצל חכםזה שום דבר ביחס להפסד הגדול של חוסר באמת.
עפ”ז מתבאר היטב מש”כ בגמרא בברכות (י”ט.) ‘אם ראית ת”ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה’ שת”ח שולט על עצמו ויודע את מה שצריך ונכון לעשות, וכשעושה עבירה הוא מרגיש סתירה בין שכלו למעשים שלו, וכמש”כ שאין אדם חוטא עד שתכנס בו רוח שטות, ובשעה שחוטא כח השכל שבו אומר לו לא לעשות זאת, ולכן מייד אחרי שיצא משליטת כח החטא
מייד חוזר בתשובה.
לעומת זאת אדם ששקוע בעבירות ואינו יודע מה באמת הוא צריך לעשות ואינו מבחין כלל במה שעושה, עליו אומר הפסוק במשלי (פ”ב פס’ יט) “כל באיה לא ישובון” כי הוא אינו מבחין בסתירות שיש בו ובכל דרכיו ולכן כמעט לא שייך אצלו לעשות תשובה.
לכן אם רוצים לזכות לחיות בצורה נכונה, ולהיות בר הכי לחזור בתשובה הדבר הראשון זה חיזוק שליטת השכל, וכדי שהשכל יוכל לשלוט צריך שאדם ידע ויכיר מה הם והיכן הם הסתירות שבין מעשיו בפועל, למה ששכלו מבין ואומר לו לעשות, שאז ידע ויוכל להיזהר מזה, ואם תמיד נשאף רק לאמת ננצל מכל אותם הנגיעות, שגורמות לנו לנטות מדרך הישר, ולסתור את עצמינו ממעשה למעשה, עד שנגיע בעז”ה לדרגה זו של ‘חכם רואה נבילות לעצמו’.__
