בלעם לא מתייאש למרות כל הכישלונות הוא ממשיך,
מהיכן היו לו את הכוחות האלו, עד כדי כך, שרק שהוא ברך,
וראה שאין דרך חזור, אז הוא הפסיק?
הגדרת ההצלחה על פי היהדות עשויה להיות שונה מהמקובל.
ביהדות,
“המקום בו אתם עומדים בסולם ההצלחה, אינו חשוב כמו מספר השלבים שטיפסתם“.
חשיבות ההערכה העצמית אינה מוטלת בספק. הפסיכולוג הידוע
ד”ר אברהם מאסלו מחשיב את ההערכה העצמית כצורך הנמצא בראש סולם הצרכים של
האדם – כשמעליו נמצאים רק מזון, מחסה ויחסים בין-אישיים.
כיצד ניתן להגיע להערכה עצמית? זוהי כבר שאלה אחרת.
האדם המערבי מבסס את כבודו העצמי על הישגים חיצוניים. הוא מונע על-ידי הצורך להשיג את מה שאחרים יזהו כסמלי מעמד. בקלות רבה, הוא מגדיר את עצמו לפי מקצועו או לפי הקריירה
שלו: “אני סוכן בורסה, סמנכ”ל שיווק, בוגר אוניברסיטה”. אם האחרים
מתרשמים, הדבר מרגיע אותו ונותן לו תחושה שהוא חשוב.
ההתמקדות של החברה המערבית בהישגים חיצוניים מפחיתה את
היכולת שלנו לפתח הערכה עצמית אמיתית.
אולם, התמקדות זו בהישגים חיצוניים נוטעת באדם פחד ניכר
מפני כישלון. שכן, אם איש לא יתרשם, מה יקרה להערכה העצמית שלו? בניין הקלפים שבנה יתמוטט.
ההתמקדות של החברה המערבית בהישגים חיצוניים מפחיתה את
היכולת שלנו לפתח הערכה עצמית אמיתית.
האבולוציה מלמדת כי האדם הוא פשוט צורה מתוחכמת של בעל חיים
– לא פחות ולא יותר.
לכן, באופן טבעי,
הוא לא אמור להיות טוב יותר מסתם בעל חיים, בין אם מדובר בתולעת, חתול או כל יצור
אחר.
המסר הסמוי של תורת האבולוציה הוא, שלאדם אין מקור פנימי
להערכה עצמית. במקום זאת, הוא זקוק להישגים מוחשיים כדי להרגיש שהוא
“מצליח”. מסר זה יוצר לחץ עצום!
אם “הצלחה” היא הדרך היחידה שלנו לזכות בהערכה
עצמית, הרי שרבים מאתנו לעולם לא יעריכו את עצמם. ואלה מאתנו שהתמזל מזלם והשיגו
“הצלחה”, יחיו תמיד בפחד שמא יאבדו אותה, כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטתם.
לדוגמא, אתם יכולים להיות האנשים המוכשרים ביותר בעולם,
אולם גם אתם עלולים למעוד בדרך אל ראיון חשוב וכתוצאה מכך, להחמיץ הזדמנות פז!
האדם נוצר עם נשמה – ניצוץ א-לוהי של בורא עולם. כבוד עצמי
הוא זכותו המוּלדת.
ההנחה הבסיסית של היהדות היא, שכל אדם נוצר בצלם א-לוהים.
עם נקודת פתיחה כה נשגבת, כבוד עצמי הוא זכותו המוּלדת של כל אדם. האדם נוצר עם
נשמה – ניצוץ א-לוהי של בורא עולם. כבוד עצמי הוא זכותו המוּלדת.
מצוות רבות ביהדות מנחות אותנו כיצד לנהוג בבני אדם אחרים.
הן מבוססות על ההכרה בכך שמטבע בריאתו, יש לאדם כבוד וערך עצמי בסיסיים, ללא קשר
ל”הישגיו“.
מאמץ לעומת תוצאות
המשנה אומרת “לפום צערא אגרא” (פרקי אבות ה, כג) – לפי גודל המאמץ והצער כך גודל השכר.
הגמרא במסכת ברכות דף ה ע”ב מספרת שרבי יוחנן בא
להיפרד מחברו רבי אליעזר שכבר היה שכיב
מרע, ראו אותו בוכה, שאלו אותו מדוע אתה בוכה, והגמרא מספרת על דיאלוג ארוך שבין
היתר הוא אומר לו אם בגלל שלא למדת תורה, שנינו “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד
שיכוון את ליבו ל שמים”
ביהדות, המאמץ – ולא השגת המטרה – הוא הקובע. זאת, מכיוון
שהתוצאה הסופית ממילא נתונה לשיקול דעתו של א-לוהים וברוב המקרים אינה נתונה
בידינו. לכן, ניצחון במאבק מוסרי, למשל, ייחשב להצלחה, גם אם לא ניתן לכמת את
התוצאות במספרים.
כיוון שקשה לאמוד מאמץ, בעולם חומרני זה אנו
נוטים להתעלם מערכו.
לעולם איננו יכולים למדוד את ערכו של אדם בהתבסס על הצלחתו
החיצונית, כיוון שלעולם איננו יכולים לדעת מהן הנסיבות עמן היה עליו להתמודד.
לעולם איננו יכולים למדוד את ערכו של אדם בהתבסס על הצלחתו
החיצונית, כיוון שלעולם איננו יכולים לדעת מהן הנסיבות.
אנו נולדים לתוך נסיבות מסוימות, כפי שנקבע על-ידי הקב”ה.
יש לנו שליטה רק על
מידת המאמץ שאנו משקיעים. אופן ההתמודדות עם הנסיבות המסוימות שלנו, הוא זה הקובע
אם הצלחנו או לא.
כאמור, המקום בו
אנו נמצאים בסולם, פחות חשוב ממספר השלבים שטיפסנו.
לא משנה כמה אנו מצליחים להשיג, הערכתנו העצמית נובעת
מהידיעה שאנו עושים מאמץ כדי לצמוח ולהתפתח. אם אנו עושים כמיטב יכולתנו, אז
באפשרותנו לחיות מתוך תחושה עמוקה ומתמדת של סיפוק.
רעיון זה בא לידי ביטוי בסיפור המובא בתלמוד: אליעזר בן
הורקנוס היה בנו של הורקנוס, איש עשיר מאוד ואחד האנשים החשובים באותה תקופה.
יום אחד, חרש אליעזר בהר כשלפתע, הוא החל לבכות. אביו שאל:
“מדוע אתה בוכה? אם חם לך על ההר, אעביר אותך למטה, אל המישור”. אליעזר
התחיל לחרוש במישור אולם, גם שם הוא בכה.
“מה לך, כי תבכה?” שאל הורקנוס.
“אני רוצה ללמוד תורה”, ענה אליעזר. הוא בכה ובכה, עד שבא אליהו הנביא
ואמר לו ללכת לירושלים ולחפש את רבי יוחנן בן-זכאי, החכם הגדול ביותר באותו הזמן.
אליעזר הלך לירושלים – וכפי שניחשתם – התחיל לבכות.
“אני רוצה ללמוד תורה“.
רבי יוחנן בן-זכאי שאל: “לא לימדו אותך אפילו לקרא
קריאת ‘שמע‘?”
“לא”, הייתה התשובה.
וכך לימד החכם הגדול רבי יוחנן בן-זכאי את אליעזר את
עקרונות היהדות. לאחר זמן מה הוא אמר, “טוב מאוד, אליעזר. הצלחנו במשימתנו.
כעת הגיע זמנך ללכת“.
אליעזר התחיל לבכות: “אני רוצה ללמוד עוד תורה!”
רבי יוחנן בן-זכאי לימד אותו תנ”ך ותורה שבעל פה,
ולאחר זמן מה שוב אמר “אליעזר, הגיע זמנך ללכת“.
אליעזר שוב בכה ואמר “אני רוצה ללמוד עוד תורה!”
וכך המשיך ללמוד תורה בעודו יושב בירכתי חדר הלימוד. יום
אחד, באופן בלתי צפוי, נכנס פנימה אביו, הורקנוס. רבי יוחנן בן-זכאי הורה לאליעזר
לעבור לקדמת החדר ולדרוש בפני כולם בקול רם.
לאחר שאליעזר סיים, התרומם הורקנוס ממקומו ובעודו זורח
מגאווה, אמר: “אליעזר, בתחילה רציתי להוריש את רכושי לכל בניי, חוץ ממך. אבל
כעת אני עומד לתת את כל אשר לי, לך ורק לך!”
אליעזר השיב: “אבי, אילו חשקה נפשי בכסף וזהב, הייתי
נשאר לעבוד בחווה. משאת נפשי היחידה היא התורה”. וכך הפך רבי אליעזר בן
הורקנוס למנהיג בדורו ולמורהו של רבי עקיבא הדגול.
מוסר– השכל
קיימים קשיים רבים בסיפור זה:
1.
כיצד ייתכן שהורקנוס, רב גדול ואיש עשיר, לא לימד את בנו
תורה?
2.
מדוע הכריח הורקנוס את בנו לבצע את עבודת הכפיים הפשוטה של
חרישת האדמה? הרי יכול היה לשכור פועלים שיחרשו את האדמה ולמנות את בנו למנהל
העבודה.
3.
מדוע הורה הנביא אליהו לאליעזר ללמוד את עיקרי היהדות מחכם
כה נערץ כרבי יוחנן בן-זכאי? הרי כל תלמיד צעיר הנמצא באמצע לימודיו יכול היה
ללמדו זאת!
יש רק תשובה אחת שעונה על כל השאלות האלה. לאליעזר היה ראש
אטום – הוא היה קשה תפיסה.
כמובן שהורקנוס שכר מורים לבנו! אולם אפילו המורה הטוב
ביותר לא הצליח להחדיר קריאת “שמע” לראשו האטום של אליעזר! בתור אב, מה
היה אמור הורקנוס לעשות עם בן שכזה? להפוך אותו למנהל עבודה? ברור שלא! הברירה
היחידה שעמדה בפניו הייתה לתת לו מחרשה – לפחות כך יכול היה אליעזר להביא איזושהי
תועלת.
אולם, אליעזר בכה: “אני רוצה ללמוד תורה!” היחיד
שהיה לו סיכוי להחדיר מעט תורה למוחו של אליעזר היה מנהיג הדור, רבי יוחנן בן-זכאי.
סוד ההצלחה הוא: עליך לרצות משהו בתשוקה כה עזה שתגרום לך
לבכות.
רבי יוחנן נאבק והגיע להישג משמעותי: הוא לימד את אליעזר את
עקרונות היהדות. וכאשר אליעזר דרש עוד, רבי יוחנן הבין שאם הצליח פעם אחת, אולי
יצליח בכך פעם נוספת. וכך נמשך הדבר, עד שאליעזר הפך לאחד המלומדים הגדולים בדורו.
מכל הנאמר לעיל אנו רואים שגם האדם האיטי ביותר יכול להגיע
לגדולה. מהו הסוד? סוד ההצלחה הוא: עליך לרצות משהו בתשוקה כה עזה שתגרום לך לבכות.
זו הייתה גדולתו של רבי אליעזר בן הורקנוס.
ההצלחה היא מתנה משמים
“כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו” (רמב”ם – הלכות תשובה ה, ב).
ברור שלא כולנו נולדים עם תכונות האינטליגנציה, האופי
והמנהיגות של משה. אם כך, כיצד מצופה מאתנו להגיע לגדלות רוחנית דומה לשלו?
חכמינו אומרים: “יגעת ומצאת – תאמין“
למה התכוונו חכמים באומרם זאת? מדוע הם לא אמרו בפשטות, אם
תתאמץ תגיע להישגים?
התשובה היא, שמאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה, הגעה לגדולה
אינה תלויה בכשרונותינו וביכולותינו המולדות. רק המאמץ הוא באחריותנו, וההישגים
יכולים להגיע או שלא להגיע. ההישג הוא מתנה מאת א-לוהים, בדומה ל”מציאה”
בה אנו נתקלים באמצע הרחוב. לכן על פי היהדות, ברגע שאתה משקיע מאמץ, אתה כבר נקרא
מצליח.
הפוטנציאל שלנו להגיע לגדולות הוא בלתי מוגבל, כאשר
הקב”ה תומך בנו.
העם היהודי נקרא “הילדים של הקב”ה
כפי שבאופן טבעי, כל אב היה רוצה לתת לילדיו מכל טוּב, כך
הקב”ה רוצה שיהיה לנו מכל הטוב שבעולם.
זהו סוד ההצלחה האמיתי: ללא קשר למגבלות האנושיות שלנו,
הפוטנציאל שלנו להגיע לגדולות הוא בלתי מוגבל, כאשר א-לוהים תומך בנו.
אפשר להדגים בצורה הכי טובה איך מגיעים במציאות של ימינו
ל”הצלחה” גם אם זה בדרכים מפוקפקים לכאורה,
דונלד
טראמפ פשט רגל כמה וכמה פעמים. אתם חושבים שהוא פשט רגל בגלל שלא היה לו מה לאכול?
מה פתאום. הוא המציא שיטה שהפכה את פשיטת הרגל לרווחית. האיש קנה עסקים כושלים
במחירים אפסיים, הכריז על פשיטת רגל שאפשרה לו פריסת תשלומים נוחה מאוד עבור
הנושים, ולאחר מכן שיקם את העסקים הללו והפך אותם לרווחים במיוחד, כשלמעשה הוא
קיבל אותם כמעט בחינם. הוא בעצם לקח צרה צרורה, והפך אותה לעסק מניב ורווחי, רק
כדי למכור אותו ולעבור לצרה הבאה…
פעם טראמפ קרא עיתון, וראה שאיזה עיתונאי הגדיר
אותו כ’מיליונר’. הוא נורא נעלב והגיש תביעת דיבה כנגד אותו עיתונאי מסכן שלא ידע
איך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע.
“אני מיליונר???”, נעלב
טראמפ, “מה פתאום! זאת הוצאת דיבה. שקר וכזב. אני מיליארדר!!!”.
התביעה המקורית שכמותה לא נראתה מעולם התפרסמה
לה, ועכשיו כבר כולם ידעו שדונלד טראמפ אינו מיליונר כי אם מיליארדר. יש לכם דרך
יותר מעניינת ומקורית שבה אפשר לפרסם את הבשורה הזאת בצורה יעילה כל כך???
אבל את היכולת שלו למנף כל דבר ולהפיק ממנו
תועלת, הוא הוכיח דווקא באחד מהרגעים הכי קשים בחייו. הוא עומד על במה, נואם מול
אלפי בני אדם, ובמרחק של פחות מ-150 מטר יושב לו נער בן 20, מכוון רובה ו… יורה
כדור במסלול מדויק, עושה את דרכו בבטחה כדי לחסל את הנשיא לשעבר ולשעתיד גם יחד.
כמאמר הכתוב “ראש מלכים ושרים ביד ה’…“
טראמפ הזיז את הראש והכדור פספס את המטרה, במקום זאת פגע באוזנו של טראמפ וקרע
אותה.
מה היה עושה כל אחד אחר במקומו? נחרד, נבהל,
מחוויר כסיד, ולבסוף בורח מהמקום כל עוד נפשו בו.
אבל לא. האיש שיודע למנף כל אירוע ולהפיק ממנו
תועלת התכופף, המתין כדקה ואז, כשהמאבטחים רצו להבהיל אותו אל הרכב המשוריין שייקח
אותו לבית החולים, הוא עצר… רגע, אמר להם, חכו שניה.
הוא פנה אל הקהל, הרים אגרוף קמוץ אל על פעם
ופעמיים, והקהל המבוהל החל להתלהב ולשאוג בקול גדול. לקול תשואות ההמונים הוא עזב
את המקום.
בתוך פחות מחמש דקות כבר הופצה הבשורה על ידי
בנו בכורו. תמונתו של הנשיא עם האגרוף הקמוץ רגע אחרי שספג פגיעה של קליע קטלני:
“האיש הזה תמיד יילחם למענכם”, כתב הבן, והציבור קנה את זה בהנאה מרובה.
בתכונה הזאת אני מקנא. בתכונה הזאת כולנו
צריכים לקנא.
חטפת מכה? ספגת מהלומה?
יש לך שתי אופציות. לבכות על מר גורלך, או
להתרומם ולחפש דרכים כדי לנצל את זה לטובה.
כן, הוא ספג פגיעת ירי, סביר להניח שהכאב היה
עז באותם רגעים, דם ניגר על פניו, הכעס בוודאי פעפע בו לצד הפחד, חוויה של סף מוות
זה לא דבר נעים לאף אחד, אבל הוא לא נתן לעצמו לשקוע בבכיינות, במקום זאת הוא הרים
את אגרופו, והוכיח שבזמן שיריבו הפוליטי מתקשה להתאושש מהצורך לנעול נעליים, הוא
חוטף כדור, נופל על הרצפה, ומתרומם במהירות בהתחדשות מופלאה. הלוואי שנדע לעשות
זאת מול היצר הרע שלנו. היצר הרע מכה אותנו שוב ושוב כל פעם מזוית חדשה ומפתיעה..
הלוואי שנוכל להראות לו שבכל פעם שהוא מנחית עלינו מהלומה, אנחנו יוצאים מחוזקים
בעבודת ה’, לא רק שלא נכנעים, לא רק שלא נופלים לשברון לב ותחושת חוסר אונים, אלא
להיפך, מניפים אגרוף קמוץ, ויוצאים לדרך חדשה מתוך עמדת זינוק גבוהה הרבה יותר.
לעומת זאת ביהדות מי שמשקיע ומתמסר למצוות
בוראו הוא רק מרוויח,
המדרש מספר: על אבא יודן והשור שנפגע (מדרש רבה חומש ויקרא)
ד מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ (משלי
יח, טז), מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי
אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְחוֹלוֹת
אַנְטוֹכְיָא לְעֵסֶק מִגְבַת צְדָקָה לַחֲכָמִים, וַהֲוָה תַּמָּן חַד בַּר נָשׁ
וַהֲוָה שְׁמֵיהּ אַבָּא יוּדָן, וַהֲוָה יָהֵיב פַּרְנָסָה בְּעַיִן טוֹבָה,
פַּעַם אַחַת יָרַד מִנְּכָסָיו וְרָאָה רַבּוֹתֵינוּ שָׁם וְנִתְכַּרְכְּמוּ
פָנָיו, הָלַךְ לוֹ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי מָה פָּנֶיךָ
חוֹלָנִיּוֹת, אָמַר לָהּ רַבּוֹתַי כָּאן וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת,
אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת מִמֶּנּוּ אָמְרָה לוֹ לֹא נִשְׁתַּיֵּר לָנוּ
אֶלָּא שָׂדֶה פְּלוֹנִי בִּלְבָד, לֵךְ מְכֹר חֶצְיָהּ וּתְנָהּ לָהֶן, הָלַךְ
וּמָכַר חֶצְיָה וּנְתָנָהּ לָהֶן, נִתְפַּלְּלוּ עָלָיו וְאָמְרוּ הַמָּקוֹם
יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ. לְאַחַר יָמִים הָלַךְ לַחֲרשׁ בַּחֲצִי שָׂדֵהוּ, עִם
כְּשֶׁהוּא חוֹרֵשׁ נִפְתְּחָה הָאָרֶץ לְפָנָיו וְנָפְלָה פָּרָתוֹ שָׁם
וְנִשְׁבְּרָה רַגְלָהּ, יָרַד לְהַעֲלוֹתָהּ וְהֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
עֵינוֹ וּמָצָא שָׁם סִימָה, אָמַר לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי.
בַּחֲזִירַת רַבּוֹתֵינוּ לְשָׁם שָׁאֲלוּ עָלָיו וְאָמְרוּ מָה אַבָּא יוּדָן
עָבֵיד, אֲמַר לְהוֹן הוּא אַבָּא יוּדָן דְּעַבְדֵי, אַבָּא יוּדָן דְּעִזְּיָן,
אַבָּא יוּדָן דִּגְמַלֵּי, אַבָּא יוּדָן דְּתוֹרֵי, מַן יָכוֹל לְמֶחֱמֵי סְבַר
אַפּוֹיָא דְאַבָּא יוּדָן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יָצָא לִקְרָאתָן, אָמְרוּ לֵיהּ
מָה אַבָּא יוּדָן עָבֵיד, אֲמַר לָהֶן עָשְׂתָה תְּפִלַּתְכֶם פֵּרוֹת וּפֵרֵי
פֵּרוֹת, אָמְרוּ לוֹ חַיֶּיךָ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנוּ אֲחֵרִים יוֹתֵר מִמְּךָ
לְךָ כָּתַבְנוּ בָּרֹאשׁ, נְטָלוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ אֶצְלָן וְקָרְאוּ עָלָיו
זֶה הַפָּסוּק: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָזַל
לְבָצְרָה וַהֲוָה תַּמָּן חַד בַּר נָשׁ וַהֲוָה שְׁמֵיהּ אַבָּא יוּדָן רַמַּאי,
וְחַס וְשָׁלוֹם לָא הֲוָה רַמַּאי, אֶלָּא דַּהֲוָה מְרַמֵּי בְּמִצְוָתָא, כַּד
הַוְיָן פָּסְקִין כָּל עַמָּה, הֲוָה פָּסֵיק כָּל קֳבֵל כֻּלְּהוֹן, נְטָלוֹ
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו הַפָּסוּק
הַזֶּה: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא עָבֵיד פְּסִיקָה
לְמִתַּן בְּבֵי מִדְרְשָׁא דִטְבֶרְיָא, וַהֲוָה תַּמָּן חַד בַּר נָשׁ מִן
בְּנוֹ דְסִילְכָא וּפָסַק חָדָא לִיטְרָא דִּדְהַב, נְטָלוֹ רַבִּי חִיָא בַּר
אַבָּא וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו הַפָּסוּק הַזֶּה: מַתָּן אָדָם
יַרְחִיב לוֹ
וזה לא מחייב שתמיד זה יגמר בצורה שאנחנו מגדירים כטובה,
בחצר של ר’ אהרן מקרלין זצ”ל היה יהודי שקראו לו ” יואל הנגיד”
יואל היה עשיר וכל מה שהיה צריך אצל הרבי הוא היה נותן ביד רחבה, העסקים שלו היו
בעסקי הבקר והצאן, יום אחד פרצה מגיפה שהתחילה לכלות את העדרים של יואל הנגיד, והא
רץ מיד לרבו שיתפלל שתיעצר המגיפה, אך שהגיע לפתח החדר, השמש לא נתן לו להיכנס
בטענה שהרבי לא מרשה לתת לאף אחד להיכנס,
יואל שחשב שכל הדלתות פתוחות עבורו תמיד אצל הרבי נורא כעס, והלך לחדר של הרבנית
שתסביר לרבי את המצב ושהוא מאבד את כל כספו, גם כאן נאלץ יואל להתמודד עם קיר
אטום, “הרבי לא מקבל אף אחד” יואל יצא בחמת זעם והצהיר שמהיום הוא יותר
לא מחזיק את החצר, לאחר שהלך הרבי הסביר לבני ביתו שנגזרה גזרה על יואל להיפטר
מהעולם קודם זמנו והרבי הרבה בתפילה שבמקום מיתה, הוא יאבד את ממונו,
ולכן גם אם נראה שלפעמים נהיה לנו רע מעשית טוב, לעולם לא
נדע, מה באמת היה הטוב בשבילנו.
ניקולס ג’יימס וויצ’יץ‘ (באנגלית: Nicholas
James “Nick” Vujicic;
נולד ב–4 בדצמבר 1982) הוא מרצה ונואם
מוטיבציה אוסטרלי, בין היתר מטיף להעלאת מוטיבציה בקרב ילדים ובני נוער.
נולד ללא ידיים וכן
עם מום ברגליים, עקב הפרעה נדירה המכונה אמיליה-טטרה.
למרות זאת הוא נאבק בנכותו, בגיל שבע עשרה הקים את עמותת
“החיים ללא גפיים”.
לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה החל במסעותיו כמרצה להעלאת מוטיבציה, וכיום הוא מרצה בקביעות בנושאים כמו נכות, תקווה, ומציאת משמעות לחיים.
ניק הוא הבכור למשפחה ממוצא סרבי.
הוא נולד בבריסביין שבאוסטרליה עם הפרעה נדירה בשם אמיליה-טטרה.
הוא נולד ללא גפיים עליונות כלל, אבל עם שתי רגליים קטנות,
לאחת מהן יש שתי אצבעות.
חייו היו חיים מלאי קשיים.
בזמנו נאסר עליו על פי החוק ללמוד בבית ספר מהזרם המרכזי
בגלל הנכות הפיזית שלו, על אף שלא הייתה לו כל הפרעה מנטלית או שכלית. במהלך לימודיו,
החוקים שונו, וניק היה לאחד מהנכים הראשונים ששולבו בבית ספר מהזרם המרכזי.
הוא למד לכתוב בעזרת שתי אצבעות ברגל שמאל שלו, בעזרת מכשיר
מיוחד שבעזרתו הוא אוחז בכלי הכתיבה. הוא גם למד להשתמש במחשב, לזרוק כדורי טניס, לתופף על ידי דוושות, להסתרק, לצחצח את שיניו, לענות לטלפון, להתגלח ולשתות בעצמו כוס מים. את פעולות אלה
הוא מציג בנאומיו.
כילד, ניק היה קורבן להתעללות בבית ספרו, ותהליך השתלבותו
היה קשה משל כל ילד אחר.
בגיל
8 החל לשקול התאבדות, בהמשך לזה בהזדמנות מסוימת כשהיה בן 10, ניסה
להטביע את עצמו במים בגובה עשרה ס”מ, אך התחרט מתוך אהבה להוריו וידיעה שמעשה
זה יצער אותם עוד יותר.
בתקופה זו בהיותו ילד התפלל לאלוהים “שיצמחו לו ידיים ורגליים”,
נקודת המפנה בחייו הייתה כאשר אמו הראתה לו מאמר בעיתון על אדם שהתמודד עם נכות חמורה, כוון זה הוביל אותו להבין שהוא לא האדם היחיד
שמתמודד עם קשיים ברמה כזו, וכי בכל מצב נתון ותחת כל מגבלה באפשרותו לנהל חיים
תקינים.
עם הזמן הוא החל להבין כי הישגיו ושמחת חייו יהוו השראה
לרבים ויציגו לאנשים את קשייהם דרך השקפה בה עם כל מצב קיימת אפשרות להתמודד.
ככל שחלף הזמן, התאמץ והשיג דברים גדולים יותר.
בכיתה ז’ נבחר למועצת התלמידים בבית ספרו.
כשהיה בן שבע עשרה החל להרצות על מצבו והשקפת עולמו, בסופו
של דבר הקים ארגון ללא מטרות רווח בשם “החיים ללא גפיים”.
בשנת 2005 היה מועמד לתואר “Young Australian of the Year”,ובעברית, “הצעיר האוסטרלי של השנה“.
ניק סיים את לימודיו באוניברסיטת גריפית’ בגיל 21 עם תואר
כפול בחשבונאות ותכנון פיננסי.
הוא החל את מסעותיו כנואם לפיתוח מוטיבציה, תוך התמקדות בנושאים שמעניינים את בני הנוער של
היום.
הוא מרצה גם במגזר העסקי.
עד כה הרצה בפני שלושה מיליון בני אדם, ביותר מ-24 מדינות
בחמש יבשות )אפריקה, אסיה, אוסטרליה, דרום אמריקה וצפון אמריקה(
בשנת 2010 הוציא את ספרו אהבה ללא גבולות המתאר את החיפוש
שלו אחר בת זוג והתמודדות במערכת יחסים למרות הנכות שלו, ולאחריו הוציא לאור עוד
ספרים העוסקים בהתמודדות היומיומית.
כיום הוא מתגורר בקליפורניה, בפברואר 2012 נישא לארוסתו קני מיהרה.
לניק וקני 2 בנים, ובדצמבר 2017 נולדו להם שתי בנות תאומות.
לעולם לא נתייאש, הדרך יותר חשובה מהתוצאה.
חסיד אחד בא לפני ר’ אברהם מפּוּריסוֹב כשהוא מדוכא ועצוב:
“רבי, כל חיי מלאים עצב, יגון וסבל רב. מדוע נגזר עליי לחיות כך?”
השיב לו הרבי: “מניין לך שהעצבות והיגון שלך הם
תוצאה של הייסורים? אולי הדבר הפוך – מפני שאתה עצוב, אתה סובל! נסה להתגבר על
הדיכאון ולרכוש לך מעט שמחה, וממילא ייעלמו הייסורים מעצמם…”
וואו מדהים
Hello!
Good cheer to all on this beautiful day!!!!!
Good luck 🙂
propecia 1 mg These are representative images seen in three independent experiments