“ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” ]פ”כ פי”ז[.
פרשתנו עוסקת בעיקר במעמד הר סיני שבו היתה קבלת התורה, ומבואר בפסוקים שמעמד הר סיני לא היה רק ה’היכי תימצי’ למסור את התורה לעם ישראל מאת הקב”ה, אלא היה מעמד של גילוי שכינה עצום שבו התגלה ה’ אל עם ישראל ועימו נלוו קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד.
והטעם שהתורה נמסרה לעמ”י דוקא בצורה זו, הוא כמבואר בפסוק “בעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”, כלומר הצורך שמחמתו נתנה התורה בצורה זו של ‘יראה ופחד’ הוא כי היה צריך ל-‘נסות’ את בני ישראל ולהחדיר יראת ה’ בליבם – ‘לבלתי יחטאו’.
ויראה זו של קבלת התורה לא הסתיימה אחר מעמד הר סיני, אלא אף מאוחר יותר שוב נצטוו ישראל לזכור את אותו המעמד ואת המראות הגדולות שראו, וכמו שכתוב בפסוקים בפרשת ואתחנן “רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, יום אשר עמדת לפני ה’ א-להיך בחורב, באמור ה’ אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, ואת בניהם ילמדון”.
וכתב שם הרמב”ן שישנה מצות לא תעשה המזהירה מלשכוח את מעמד הר סיני , ועוד הוסיף, שאף פירש הכתוב טעם הדבר באומרו אשר ילמדון ליראה אותי שזו הסיבה למעמד ההוא.
ועלינו להבין את יסוד הדברים מדוע באמת הוכרחה התורה להימסר רק ע”י שתכנס היראה בעמ”י, ועד כדי כך שאף נצטווינו לזוכרה תמיד ולא התאפשרה ללא כך.
ונראה לבאר שהנה בפסוק בפרשת יתרו כתיב “בעבור נסות אתכם” ופי’ רש”י ‘נסות’ – הוא לשון הרמה וגדולה, שמתן תורה היתה משום שרצה ה’ לרומם ולגדל את עמ”י בעולם מעל כל האומות, אך הנצי”ב מבאר שעניין זה של הגדולה היה לגדל את עמ”י בתוך עצמם ולהגביה מעלת הנפש שלהם, והוצרכו להגבהת הנפש בשביל שיוכלו לעמוד בתמצית כוחם לקיים התורה ולהתמסר בעבורה, שכמו שבמעמד הר סיני עמדו כנגד כל הקשיים שהוטלו עליהם מפחד הקולות והברקים.
כך גם במשך הדורות יקיימו את התורה כנגד כל קושי וכל דחק, וכן יש לציין עניין המעמד הזה בשביל “שתהיה יראתו על פניכם” למשך כל יום ובכל היום וכציווי התורה בפ’ ואתחנן שיזכרו המעמד של הר סיני כל הזמן, עיי”ש עוד באריכות דבריו. נמצא לפי דבריו שאכן במעמד הר סיני היה גם מטרה מצד עצמה בשביל עצם קיום וקבלת התורה, שע”י שתכנס היראה בליבם יוכלו לקיים התורה במסירות הנפש, וכך מבאר גם הרמב”ן שהלשון ‘נסות’ הוא עניין של ‘הרגל’ דהיינו שתכנס האמונה והיראה בליבם עד שיהיו מורגלים לקיים התורה ויוכלו לקיימה בכל מצב וזמן.
ומה שכתב הנצי”ב שמעמד הר סיני היה להגביה את מעלת הנפש שרק היא בכוחה ובאפשרותה לתת לאדם לקיים התורה ולהבינה, העניין מבואר בדברי החזו”א )או”ב פ”א יב( שלהשגת החכמה מוכרחים לנפש גבוהה הבאה על ידי מידות טובות ורוממות הנפש ועי”ש באריכות.
ואולם בנוסף לעניין היראת שמים שבשביל כך היה צורך בצורה זו של ‘מעמד קבלת התורה’ כפי שהיה, ישנו עניין נוסף המבואר בתוך הפסוקים עצמם והוא העניין של ‘מסירת התורה’ וכמבואר בגמרא במסכת קידושין )דף ל.( ‘אמר ר’ יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנאמר “והודעתם לבניך ולבני בניך” וסמיך ליה “יום אשר עמדת לפני ה’ אלוקיך בחורב”, מבואר בגמרא שישנו קשר ישיר בין עצם מעמד הר סיני לבין מציאות זו שאדם מלמד את התורה לדורות הבאים וממשיך את נצחיותה, ואף חלק זה שהיה במעמד הר סיני נובע מאותה יראה שהייתה שם, ודבר זה מתבאר מהמשך דברי הגמ’ שם המביאה את הפסוק בואתחנן האומר “באמור ה’ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון”, דהיינו, שמטרת הר סיני היתה להחדיר בעמ”י דרגה כזו של יראת שמיים עד כדי כך שאף את יראה זו ימסרו לבניהם הגם שלא היו במעמד הר סיני. העולה מן הדברים שירא”ש במטרתה לקיים את התורה באדם עצמו ואף להביאו להמשיך את מסירת התורה ונצחיותה. ודברים אלו מבוארים במשנה באבות )פ”ג מט”ו( ‘כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת’.
וכן דברי הנביא בישעיה )פר’ לג ו( ”יראת ה’ היא אוצרו” ומבארת הגמ’ )שבת לא.( שירא”ש היא ה’אוצר’ שבו נשמרת התורה.
ומעתה לאחר שהתבאר ההכרח הגדול שיש בתורה עם ירא”ש דוקא, הן בשביל קיום התורה מצד עצמה באדם, והן בשביל נצחיותה וקיומה לדורות, עלינו לדעת מה ענינה של היראה וכיצד נוכל להשיגה.
והנה בדברי הפסוק המבאר שמטרת מעמד הר סיני היה בשביל החדרת היראה בעם ישראל מצינו לשון המורה על ‘פנימיות’ שכתוב “בעבור תהיה יראתו על פניכם” ותוכן העניין של ה’פנים’ זה להראות וללמד על כלל פנימיות באדם, )וכבר פירש בעל הטורים שפסוק זה עולה בגימטריא ‘בושת פנים'( וכמו”כ כתוב “יראת ה’ בלבבו” והלב הוא ג”כ חלק עמוק ופנימי ביותר באדם, והדרך להחדיר את היראה בפנימיותו של האדם היא מתוך שיתבונן ויכיר ברוממות הבורא יתברך, וכשם שבמעמד הר סיני ע”י שנגלה כבוד ה’ ועוזו על עמ”י בבירור גמור נגרם שהם הכירו ברוממותו וניקבעה בהם היראה, כך גם כל אדם שיכיר ברוממותו של הקב”ה מיד תכנס היראה בלבבו.
וכך לשון הרמב”ם בפ”ב מיסודי התורה ‘והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד וכו”, עכ”ל.
אולם, אף הדרך להכיר ברוממותו איננה קלה, ובימינו הדרך לכך היא ע”י הלימוד בספרי המוסר והיראה, וכמבואר בחזון איש )או”ב פ”ד יב( שעל ידי לימוד המוסר מתעורר אור הצחצחות של נפש האדם, ועי”ש שמבאר שמאחר ופעולת המוסר היא להגביר את אור הנפש שבאדם עצמו, לכן תועלת השפעתה בכל אחד ואחד משתנה לפי כוחות נפשו, וכמו”כ על כך אחד לבחון ולברר לעצמו מאלו דברים הוא מתעורר לחיזוק ולפי זה עליו ללמוד ולהתחזק.
וענייני היראה המדוברים הינם נוגעים ומעשיים לחיינו יום יום, מפני שכאמור מעמד הר סיני אינו דבר שהיה ואיננו, אלא בכל פעם ופעם שאדם לומד תורה עליו ללומדה כצורה שהתקבלה בסיני, וכך לשון הגמ’ במסכת ברכות )כב.( ”
והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה’ אלוקיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה, אף כאן באימה וביראה בתת ובזיע’, ע”כ.
וביאור הדברים, שכמבואר יראת ה’ מגיעה ע”י הכרת רוממות הי”ת, ולכן גם לימוד התורה צריך להיות בהכרה שתורה זו שאנו עוסקים בה היא התורה שניתנה מסיני והיא זו שקבלנו ישר מהקב”ה ונמסרה מדור לדור ממעמד הר סיני ועד דורנו אנו, ובלימוד באופן זה התורה תתקיים בנו.
וע”י שניגש ללימוד התורה בהכרת רוממותה והבנת עוצם נצחיותה ונרבה בלימוד המוסר כפי שורש נשמתנו נזכה שהתורה תתקיים בנו ובזרענו עד עולם, ונזכה להתעלות מכח התורה ולהיות ת”ח אמיתיים.
בהקשר לזה, יש עימנו כמה מעשים שזכינו וראינו השגחת ה’ גלויה לטובת הכוללים. ואחד מאלף מהם מצאתי: לפני כמה חודשים, בסוף החורף דאשתקד, הייתי בחו”ל יחד עם מורינו הגר”ש גלאי שליט”א, ובין השאר השתתפנו שם בכמה חתונות. באחת החתונות, בהיותי יושב ליד מורינו הגר”ש, אשר בזמנים אלו אני דואג שלא ידחקו את הרב אנשים רבים, ניגש יהודי לבקש ברכה מהרב. אומר לו הרב: אתה רוצה ברכה? “שתהיה לך שייכות” ובעודו אומר זאת החווה הרב גלאי באצבעו עלי, כלומר: שיהיה לו קשר איתי ויסייע לי לכוללים. והנה הרב גלאי שליט”א אף פעם לא שולח אלי אנשים שיהיה להם שייכות איתי. ויהי הדבר לפלא.
והנה הרב גלאי לא הרפה. והוא פנה אלי: הרב אברמוב, קח ממנו את המספר שלו. ואמנם תמהתי. איך אני אקח את המספר שלו, וכי אני אשתמש ואנסה להרויח מזה שהוא רוצה ברכה?! אני לא מסוגל. לא בשבילי! הרב גלאי המשיך בשלו: אני אומר לך קח את המספר שלו. כשהרב גלאי ראה שאני מתקשה לקחת את המספר שלו, הוא פנה אל אותו אדם שביקש ברכה ואמר לאותו אדם שביקש ברכה: כפי שהנך רואה, הוא לא יקח ממך את המספר שלך, קח אתה את המספר שלו. לזה הסכמתי. ואכן, מסרתי לו את המספר שלי, ואני מסיח דעתי מהסיפור.
בהיותי ברכב יחד עם הרב גלאי
בתום שהותנו בשמחה, בהיותי ברכב יחד עם הרב גלאי, שאל אותי הרב: למה לא רצית לקחת את המספר שלו? השבתי: לא הייתי מסוגל להשתמש בזה בצורה כזו, הרגשתי כאילו אני ‘סוחט אותו’. הנה הוא רצה ברכה, וכדי לקבל ברכה הוא יצטרך להביא לי כסף. ואילו הייתי מכיר אותו, ניחא, אבל אני אפילו לא יודע מי הוא. המשכתי ושאלתי: הרב מכיר אותו? הרב השיב לי: אני לא מכיר אותו, אבל הרגשתי שזה מה שנכון, הוא פנה אלי, ואני הפניתי אליך, ואני חשבתי שזה טוב לך וטוב לו.
המשך המעשה היה שבהמשך הלילה קבלתי טלפון מאותו יהודי שביקש ברכה. הוא אומר לי שהוא זה שנפגש איתנו בחתונה. ועל-כן הוא שואל אותי מתי אנו יכולים לדבר? אמרתי לו: מחר בבוקר. וסיכמנו שנדבר בטלפון בעשר בבוקר שלמחרת. משום מה – כעבור זמן מה שכחתי מהסיפור, הייתי בכלל באזור אחר בפאתי ברוקלין. זה היה כבר בשעה אחת בלילה, הורדתי את הרב גלאי באכסניה שלו, ובתוך כך אני תוהה איפה אני הולך ללון הלילה. בלית ברירה, נזכרתי יש אחד מתומכי הכולל, שאני יודע שיש לו איזה חדרון אירוח שאני תמיד יכול להיכנס וללון, מבלי להודיעו, ושמתי פעמי לשם.
בהיות שהשעה היתה מאוחרת מאד, השארתי הודעה לבעל האכסניה, שנכנסתי לחדר האירוח שלו ללון שם, כדי שיידע שאני שם, ושאני אבוא איתו לשחרית. ואכן, בבוקר הוא קם ושמע את ההודעה והמתין לי, וכך יצאנו יחדיו לשחרית, במרחק נסיעה משם, היות ולא היה מניני תפילה בקרבת מקום.
אחרי שחרית בעל האכסניה הציע לי לאכול עמו בביתו פת-שחרית, אך בני-ביתו העדיפו שהפעם יזמינו את האוכל [כפי שמצוי שם לרוב]. אמנם אחרי כמה נסיונות, לא עלה בידו של בעל האכסניה להזמין, בלית ברירה הציע לי כתחליף לנסוע לאיזו מקום מסויים לאכול שם את ארוחת הבוקר. ואף שאני בדרך כלל לא נוסע למקומות לאכול, למרות שבארה”ב זה מצוי, הפעם נעניתי לבקשתו.
וכך באורח פלאי בשעה עשר בדיוק מצאתי את עצמי
אנחנו נוסעים עשרים דקות לאותו מקום. שכאמור, לי זה הפעם ראשונה שאני נמצא במקום הזה, ובכלל, המקום ההוא כלל לא נמצא בישוב יהודי, כאשר מוקפים אנו סביבנו באנשים שונים לגמרי. והנה הגענו למקום בשעה חמישה לעשר. בשתי דקות לעשר אני לפתע מבחין באדם שנכנס, ואני מביט בו ושואל את עצמי: רגע, זה לא אותו אחד מהחתונה אתמול בלילה?! אני ניגש ושואל אותו האם זה אכן הוא, והוא משיב לי בחיוב.
שאלתי אותו: מה אתה עושה פה, הרי אתה בכלל לא מהאזור, הלא אתה מהאזור ששם התקיימה החתונה שזה מרחק שעה וחצי נסיעה משם? הוא ענה לי: ידעתי שבעשר אני צריך לדבר איתך בטלפון, אמרתי לעצמי בדרך למקום עבודתי, שאשב לאכול באיזה מקום בצורה רגועה ואדבר איתך. וכך באורח פלאי בשעה עשר בדיוק מצאתי את עצמי יושב ומדבר אתו פנים בפנים, וברור שבאופן כזה התועלת גדולה לאין ערוך], ומאז ב”ה הוא מידידי הכולל הטובים. והנה היה זה השגחה מופלאה לאורך כל השתלשלות הדברים, כיון שיכול הייתי לישון במקום אחר, וגם אם כן הייתי אוכל בביתו וכהנה כהנה, אבל הקב”ה סיבב בכל הסיבות שכך בדיוק ניפגש.
והנה כשהתבוננתי בעומק הסיפור שקרה עימי, שאלתי את עצמי, מה הפירוש בסיפור הזה? מה הקב”ה עשה פה? הבנתי שהקב”ה אומר לי: מה אתה חושב, כאילו אתה עושה ככה וזה ככה? וההשתדלות הזו תצליח והמעשה הזה יביא את התוצאה הזו?! אני דואג לך! אני מסדר לך את מה שאתה צריך. ומלבד זה גם שמעתי איך הקב”ה אומר לי אני משגיח עליך אני מסדר לך את מה שאתה צריך, איך שהפגיש אותי בהשגחה מופלאה שכזו, באופן שלא יעלה על הדעת כלל. אין זאת רק שהוא עושה ומעשה לכל המעשים, וההשתדלות שלנו לא פועלת דבר, אלא הכל בהשגחתו הפרטית על כל צעד ושעל.
כשאבי מורי, הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ”ל, למד בישיבת סלבודקא בעיר סלבודקא שבליטא, הוא למד בחברותא עם הגאון רבי יצחק הוטנר, ה’פחד יצחק’ זצ”ל. הם למדו בין היתר מסכת נזיר, ובאותה התקופה גם כתב הגר”י הוטנר את ספרו ‘תורת הנזיר’. הרב הוטנר עוד לא היה נשוי באותם ימים.
לימים, כשעלה הגר”י הוטנר לארץ והתיישב בה, הוא החל לתכנן את הקמת הישיבה שלו, ישיבת ‘פחד יצחק’, ואני, כבנו של אחד מידידיו הטובים, הייתי נכנס מדי פעם לבקר אותו. הרב הוטנר היה מקבל אותי תמיד בשמחה גדולה, ולא פעם שמעתי ממנו סיפורים מאוד מעניינים אודותיו, וגם אודות גדולים אחרים.
פעם אחת נכנסתי לרבי יצחק והוא אמר לי: “תשמע משהו מעניין שקרה לי מקודם. בא אלי יהודי אמריקאי ובפיו טענה: הוא לא יודע איך להתמודד עם המצב החדש שנהיה פה. יש לו מספר בנות בלי עין הרע, את הגדולות הוא חיתן בלי שם בעיה, אבל עכשיו באו הבנות היותר צעירות, ויש להן דרישות גבוהות. הן צריכות לדעת באיזו ישיבה הבחור לומד, האם הוא מתמיד, האם הוא יודע ללמוד, מה אומר עליו ראש הישיבה שלו, אם הוא לומד רק עשר שעות ביום הוא לא מספיק מתמיד, צריך אחד שלומד 14. מה יהיה? איך אפשר למצוא ככה חתן לבנות, למה אי אפשר לעשות שידוכים נורמליים כמו שעשינו עם הבנות הגדולות יותר?”.
אמר לי רבי יצחק: “אה!!! גיוואלדיג! אהבת התורה הולכת וגדלה, כבוד התורה הולך ומתגבר. ‘מוראדיג’! זה דבר נפלא”.
ואז, הוסיף רבי יצחק וסיפר לי סיפור, כדי להמחיש לי מה זה אהבת תורה, שיהיה לי מושגים מה זה נקרא כבוד התורה, שלא נטעה לחשוב שזה באמת דבר חדש שלא היה לעולמים חלילה וחס. הסיפור אירע כשלמד בישיבת סלבודקא. באותה התקפה בה למד שם גם אבי מורי זצ”ל כאמור, אבל לפני שאספר את הסיפור ששמעתי מפי רבי יצחק, אני רוצה לספר קודם מה ששמעתי מהחברים שלו, אבי מורי ואחרים, שסיפרו לי איך רבי יצחק הגיע בכלל לישיבת סלבודקא.
קרון עם עילויים
באותם ימים היה בעיר סלבודקא כולל אברכים שהתנהל במקביל לישיבה. בראש הכולל עמד בחור מבוגר, גאון עצום בתורה, הגאון רבי זלמן פרמוט, היו מכנים אותו ‘ר’ זלמן קוברינר’ כי הוא בא מהעיר קוברין, ושם בסלבודקא היו מכנים הרבה מאוד בחורים עם השם של העיר ממנה באו. הוא התחתן רק בגיל 41, עם בתו של הרב מקיידן.
בכולל סלבודקא למדו גאוני עולם כמו ראש הישיבה הגאון רבי יעקב קמינצקי, הגאון בעל ה’דברי יחזקאל’, הגאון בעל ה’מדרש דוד’ ועוד.
ביום מן הימים החליט ר’ זלמן לנסוע לוורשה, ככל הנראה כדי לגייס כספים להחזקת הכולל בסלבודקא. הסבא מסלבודקא שמע על כך, ואמר לו: “אם אתה נוסע לוורשה, עשה בבקשה טובה, תיכנס שם לבתי המדרש ותמצא לי כמה עילויים, בחורים גאונים. תביא אותם ללמוד אצלנו בישיבה…”.
נסע ר’ זלמן קוברינר לוורשה, נכנס לבתי המדרש וחיפש אחר בחורים מוכשרים במיוחד. בפולין לא היה מקובל כל כך ללמוד בישיבות, הבחורים היו לומדים בבתי המדרש, ולא בכל מקום היה להם אדם גדול שידריך אותם איך ללמוד סוגיא.
אחרי ששהה שם כמה ששהה, חזר רבי זלמן לסלבודקא, ואתו עוד שמונה בחורים עילויים גאונים, חריפים, בחורים שעתידם לפניהם.
אחד מאותם בחורים היה רבי יצחק הוטנר, שבישיבה כינו אותו ‘יצחק ורשאוור’, על שם העיר וורשה ממנה הגיע.
ר’ זלמן קוברינר נכנס לסבא מסלבודקא, ואומר לו: רבי, הבאתי לך קרון מלא בעשרה עילויים כמו שביקשת… כל הבחורים נכנסו לקבל שלום מהסבא שהחל למנות אותם וראה שיש רק שמונה בחורים. הוא פנה לר’ זלמן קוברינער ואמר לו, נו? אמרת עשרה עילויים וכאן אני רואה רק שמונה, איפה השנים הנוספים? ר’ זלמן עשה את עצמו כנעלב ואמר לסבא מסלבודקא, ומה איתי? אני לא עילוי? הרבי אינו מונה אותי בתוך כל השאר? הרי גם אני באתי עכשיו מוורשה…
חייך הסבא והוסיף לשאול: “אם היית אומר תשעה עילויים, ניחא, אבל אמרת עשרה וגם אם נכלול אותך עמהם יש כאן רק תשעה?”
השיב לו ר’ זלמן תשובה ניצחת ואמר: “אבל הרי אני כבן ארבעים שנה, אני שווה בגיל לשני בחורים צעירים ואף יותר, ואם כן שמונת אלה יחד איתי הרי כאן עשרה עילויים צעירים”…
עם התרמיל ביד
רבי יצחק הוטנר החל להתאקלם בישיבה, הוא מצא את מקומו ולמד והתעלה, אבל אחרי תקופה אירע איזה עניין שגרם לו לשנות את דעתו. הוא מאוד התלבט עד שלבסוף החליט שהוא עוזב את המקום וחוזר לוורשה מכורתו.
ארז את חפציו, ארגן את מעט הדברים שהיו לו בתרמיל, העמיס אותו על גבו ויצא לדרך, כשלפני שהוא פונה לתחנת הרכבת, הוא ביקש להיפרד קודם מהסבא מסלבודקא.
נקש רבי יצחק הצעיר על דלת הבית, ואת הדלת פתחה הסבתא רבא שלי, ‘הסבתא מסלבודקא’… היא היתה אשה חזקה ופעילה. הסבא כיבד אותה כבוד מלכים, אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.
היא רואה שבדלת עומד בחור כשחפציו ארוזים. שואלת הסבתא לרצונו, והוא משיב לה שהוא רוצה להיכנס כדי להיפרד מהסבא, לפני שהוא נוסע הביתה.
“מי אתה?”, שאלה הסבתא, והרב הוטנר השיב לה “אני יצחק וורשאוור”.
“אתה יצחק וורשוואר?”, שאלה הרבנית בקול גדול והסתכלה עליו מכף רגל ועד ראש, במבט חצי מאשים. “זה אתה? בעלי לא אוכל ולא ישן בגללך, הוא כל הלילה בוכה וצועק מה יהיה עם יצחק וורשאוור, מה יהיה עם יצחק וורשאוור?”.
רבי יצחק שמע את הדברים הללו, והבין שהסבא כנראה מודע לכך שהוא רוצה לעזוב את הישיבה, ולא זו בלבד אלא שהוא גם מאוד מאוד מודאג בגינו, ודואג מאוד לעתידו. הדברים הללו חלחלו עמוק ללבו, וגרמו לו לשנות את דעתו. כך הוא זכה לצמוח לגדול בתורה וגאון עולם.
ואם אנחנו מדברים מהאופן בו בנה הסבא מסלבודקא את תלמידיו, אני אספר כאן במאמר המוסגר סיפור נפלא ששמעתי מפי עד ראיה.
הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן, ראש ישיבת בולטימור, היה גם הוא תלמידו של הסבא מסלבודקא. היו לו שני תלמידים אחים, שם משפחתם היה ליף, הם למדו אצלו בבולטימור ולאחר מכן באו ללמוד בארץ והקימו כאן בארץ בתים בישראל. כשהרב רודרמן היה מגיע לארץ, הם היו מקבלים את פניו ומלווים אותו.
סיפר לי אחד מהאחים ליף, שהוא היה משמש כנהג של ראש הישיבה הרב רודרמן. פעם אחת הם נסעו בירושלים בשעת אחר הצהרים מאוחרת, והרב רודרמן פתאום מבקש בקשה מעניינת: “אתה יכול בבקשה לקחת אותי להר הזיתים? אני רוצה לפקוד את קברו של הסבא מסלבודקא הטמון שם!”.
נענעה התלמיד ואמר בבקשה, אם ראש הישיבה רוצה בוודאי שאני יכול, ומיד החל לנסוע לכיוון, הגיע להר הזיתים ועצר בכניסה לחלקה שבה טמון הסבא מסלבודקא.
I appreciate the effort that goes into creating high-quality content, and this post was no exception. The insights and information were top-notch and made for a really engaging read. Keep up the great work!
Nice post. I learn something totally new and challenging on websites
I really like reading through a post that can make men and women think. Also, thank you for allowing me to comment!
Thank you for the awesome content, it’s always appreciated
From start to finish, this blog post had us hooked. The content was insightful, entertaining, and had us feeling grateful for all the amazing resources out there. Keep up the great work!