הגמ’ (שבועות ל’) מבארת: “ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר, אלא ברואה חברו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעו לזכות ולא תחשדהו בעבירה”. אילו היו אוהבים אחד את השני, בוודאי כל אחד היה נתלה בכל אפשרות שהיא, כדי שידונו את חברו לכף זכות. לפנינו מעשה מופלא – מספר “אדרבה” המלמד עד היכן מגיע החיוב לדון כל אדם לכף זכות.
נכדו של היהודי הקדוש, רבי מרדכי רבינוביץ זצ”ל, עלה לארץ ישראל. בטרם הפליג, נסע להיפרד מהמגיד מטריסק. כשהגיע לעיירה טריסק, ראה שכל אנשי העיירה, אנשים נשים וטף, התכנסו בבית הכנסת. נכנס אף הוא לבית הכנסת, שהיה מלא מפה לפה, והתיישב. לפתע השתרר שקט. בפתח בית הכנסת הופיעו שני עשירים גדולים, כשהם רצוצים ושבורים, עלו על הבימה והתחילו לדבר. הקהל הטה אוזן למעשה הנורא שסיפרו הסוחרים בקול בוכים:
“היינו בדרך ליריד, כשבאמתחתנו צרורות גדולים של כסף, באמצע הדרך הבחנו במלמד המשרך את דרכו ברגל ותרמילו על כתפו. נכמרו רחמינו עליו, והצענו לו לעלות על העגלה. המלמד עלה ונסענו יחד בעגלה. כעבור יומיים הגיעה שבת. אמרנו למלמד שיכנס עמנו לאכסניה, ויתארח שם בשבת על חשבוננו. לפני שבת קודש, כשהגענו לחדר בו התארחנו החבאנו את צרור הכסף שהיה לנו בארון שהיה בחדר.
המלמד היה יודע ספר, ובשבת הנעים את הסעודות בדברי תורה ערבים ונחמדים. הגיע מוצאי שבת, נגשנו ליטול את צרור הכסף. ספרנו את הכסף והנה חסרים מאתיים רובל! חיפשנו בקדחתנות מרובה, הרי אף אחד לא היה כאן, רק אנחנו והמלמד. התחלנו לחשוד במלמד, נגשנו אליו ושאלנו בעדינות: “אולי, אולי…” אמר המלמד: “חס ושלום, לא לקחתי מכם מאומה!”
המשכנו בחיפושים אך העלינו חרס. ניגשנו בשנית אל המלמד ואמרנו לו: “אין ברירה, עליך לתת לנו לבדוק את הכיסים שלך”. בדקנו את הכיסים, מששנו את בגדיו, והנה הרגשנו שבמכפלת יש משהו, קרענו את המכפלת, ולעינינו התגלו מאתיים הרובלים!
התחלנו לצעוק על המלמד: “תתבייש לך, זוהי הכרת הטוב שלך כלפינו? אנחנו אירחנו אותך על חשבוננו בשבת ואתה גונב מאתנו כסף? אינך מתבייש?!” אבל המלמד הכחיש את האשמה מכל וכל, וטען כי זה הכסף שלו שהרוויח ביושר מן המלמדות, כסף שעבד עליו כמה חודשים. בעלת האכסניה ששמעה את הצעקות מאחורי הדלת, פתחה את הדלת והוסיפה שמן למדורה: “עכשיו אני מבינה! לפני הדלקת נרות ביקש ממני המלמד חוט ומחט, כעת אני יודעת לשם מה היה צריך את החוט והמחט, הוא רצה לתפור את המכפלת, ולהסתיר את הכסף הגנוב”.
התחלנו להכות אותו, מספרים הסוחרים לפני קהל ועדה, מכות נמרצות והשארנו אותו כך, שרוע על הרצפה, מוכה וחבול. המשכנו בדרכנו. כעבור יומיים השיגה אותנו עגלת הדואר המהירה, והרכב הודיע שיש בידו דבר דואר דחוף עבורנו.
התברר, שאשתו של אחד מאתנו שלחה מברק לבעלה, ובו היה כתוב כך: “כשיצאת לדרך לא הייתי בבית. כמה שעות לפני שיצאת, נזקקתי בדחיפות למאתיים רובל, פתחתי את הארנק שלך והוצאתי משם את הסכום הדרוש, ומאחר ולא היית בבית, אני שולחת לך את ההודעה הזו, כדי שתדע שחסרים לך מאתיים רובלים בארנק”…
אוי! גיוועלד!
תפסנו את עצמנו, מה עשינו? לשווא חשדנו במלמד, לשווא היכינו אותו וביזינו אותו!
החלטנו מיד לפצות אותו בכל הון שבעולם. חזרנו לאכסניה. המלמד כבר היה חולה אנוש מרוב צער, כאב ובושה. לקחנו לו את הכסף, שכר עבודה של כמה חדשים, הוספנו מכות נמרצות ובושות, וכעת, מצבו היה קשה והוא נטה למות. קראנו לרופא, אבל עד שהלה הגיע, כבר נפח המלמד האומלל את נשמתו ועבר לעולם שכולו טוב.
רצנו מיד לטריסקער מגיד, ובקול בכי, נהי וקינה סיפרנו לו את אשר ארע לנו. בכינו לפניו: “מה עשינו?! שפכנו דם נקי! מאידך גיסא, מה יכולנו לעשות, כלום אפשר היה שלא לחשוד בו? הרי לא היה אף אחד בחדר מלבדו, מה עושים כעת? במה יתכפר לנו איבוד דם הנקי?”
המגיד הורה לנו לתקן שלושה דברים: א. לקבל על עצמנו לפרנס את ילדיו, ובבוא העת לחתנם כאילו היו הילדים שלנו. ב. לקחת על עצמנו גלות, כדין “הורג נפש נקי בשגגה”. ג. לאסוף את כל תושבי טריסק, אנשים נשים וטף, ולספר את הסיפור הזה, וללמד את כולם שאפילו כשנראה במאת האחוזים שפלוני גנב, גם אז מוטלת עלינו החובה שחייבונו חכמים: “הוי דן את כל האדם לכף זכות”!
לימוד המוסר העולה מסדר פסוקים הללו: טעם הדרך הקשה אשר הוליכך, ותכלית כל העינויים והייסורים, הם כדי לבסס ולבנות יסוד איתן של האמונה בה’, להודיע כי ‘לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר’ (קהלת ט, יא) ורק על מוצא פי ה’ בלבד יחיה האדם. רק אחר לימוד זה, בעמידה בעוז בכל הקשיים והניסיונות, ניתן לזכות אל המנוחה ואל הנחלה, כשה’ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ושם תזכה לברך את ה’ על הטובה אשר נתן לך.
נסתרים דרכי ה’, ואין אדם יודע שורש הברכה, מנין תתגלגל, פעמים עמל האיש ומתייגע קשות במקום אחד, ופתאום שולח לו השם יתברך צמיחת ישועתו ממקור אחר בלתי צפוי לגמרי – כי על כל מוצא פי ה’ בלבד יחיה האדם!
כדוגמת המעשה המדהים אשר לפנינו, אשר שמעתיו וקבלתיו מפי אדם נאמן.
איש יהודי ישר דרך וירא אלוקים מעיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, אשר בנו נכנס בברית האירוסין בשעה טובה ומוצלחת, ולרש אין כל, נאלץ לצערו להפליג אל אנגליה הרחוקה. שם בילה מספר שבועות בלונדון הבירה, במלאכה הבזויה של פשיטת יד… סבב והלך מכתובת אחת לאחרת, אבל לדאבון ליבו לא שיחק לו מזלו. כנראה, מרוב פושטי יד פחתו גם הנתינות, ובקושי הצליח – לאחר מיצוי כל הכתובות והאפשרויות שבידו – לגייס סכום זעום ביותר, וכמעט לא הרוויח שם כלום!
נמצאו לסיכום בידו אלף וחמש מאות דולר בלבד!
כראותו שפל מצבו הקשה היה מדוכדך ביותר. כאשר התיישב לערוך את חשבון ההוצאות וההכנסות, לאחר ניכוי נתח כבד עבור ה’דרייבר’, עלות כרטיס הטיסה ושאר הוצאות הדרך, נמצאו לסיכום בידו אלף וחמש מאות דולר בלבד! הוא התמלא אכזבה וצער בראותו שכל נסיעתו וטרחתו הקשה, בגלות מייסרת בבושות וביזיונות, לא הועילו מאומה!
כך הסתובב האיש ברחובות העיר הזרה והמנוכרת, כשליבו שבור לרסיסים, מחד גיסא, אך בהתחזקות עצומה מאידך גיסא, באמונה ובביטחון בצור עולמים ברוך הוא: “הנה נוכחת” – אמר לעצמו שוב ושוב – “כי ‘לא לחכמים לחם’, ואם אין השם יתברך רוצה, יכול אתה להפליג למרחקים, לרדוף ולהתבזות שבועות שלמים אחר המטבע, ולהישאר בכיס ריק ומרוקן!” הוא השתדל מאוד לחזק בליבו התקוה והביטחון, שלא ליפול חלילה לייאוש ולמרה שחורה, שהלא מידה טובה מרובה פי חמש מאות ממידת פורענות, כנודע! (תוספתא סוטה ד, א) ואם יחפוץ ה’ – הרי ברגע אחד יוכל להמציא לו כל צרכיו משלם!
בדרכו נכנס לאחד מבתי הכנסת המרכזיים שבלונדון, מקום הומה אדם בתפילות מנחה-מעריב, שם מתקבצים ‘משולחים’ רבים לקיים ‘קובץ על יד’… ‘בין גברא לגברא’ פגש באקראי בחברו וידידו מארץ הקודש, שיצא אף הוא לאותה מטרה אל ארץ ניכר, וסובב כמוהו בבתי הכנסת סחור סחור, מטבע הדברים התפתחה ביניהם שיחה לבבית כאחים למקצוע… בין הדברים שח לו הלה, שבראותו את הקושי הגדול בגיוס התרומות כאן בלונדון, בכוונתו להרחיק יותר לעבר אוסטרליה שבקצה העולם – שם כנראה לו מצפים עדיין המשולחים הרבים את התורמים, וכדאי לנסות, אולי שם תזרח שמש ההצלחה, הוא הציע לו להצטרף אליו למסע הרחוק והארוך, שהרי טובים השניים מן האחד…
האיש נבוך ולא ידע מה לעשות, בהיותו די מאוכזב מ’מלאכה’ זו. הוא התקשר לארץ כדי להתייעץ עם אשתו בנידון, אך בחכמתה אמרה לו האישה כי אל יתייאש: “הרי עם אלף וחמש מאות דולרים בין כך ובין כך לא ניתן לעשות כלום, הרי אין כאן אפילו התחלה לכיסוי הוצאות החתונה המרובות, שלא לדבר על דיור ורהיטים וכו’, אין לפנינו כרגע שום עצה אחרת – סע נא אפוא לאוסטרליה! אולי יעזור לנו השם יתברך משם”.
הוא ראה זאת כסימן קטן לטובה מן השמים
בדק האיש ומצא, שעלות הכרטיס היקר בטיסת ‘לונדון-מלברון-לוד’ (מאנגליה לאוסטרליה, ומשם חזרה לארץ ישראל), הרי היא בדיוק כסכום שהצטבר תחת ידו – אלף וחמש מאות דולרים, חושבנא דדין כחושבנא דדין! הוא ראה זאת כסימן קטן לטובה מן השמים, וניגש הישר אל הקונסוליה האוסטרלית שבלונדון, לסידור מהיר של ויזה לאוסטרליה. כאשר היו בידו כל המסמכים הדרושים, הכין עצמו לטיסה הארוכה.
בהגיעו אל נמל התעופה ‘הית’רו’ שבלונדון הבירה, נדרש בקפידה לעבור בדיקות רבות, כנהוג בימינו, בעידן שלאחר נפילת מגדלי התאומים… נהלי החיפוש היו נוקשים במיוחד, וכללו בידוק דקדקני של התכולה כולה, בנבירה במכשירים חדישים בתוככי תיקים ומזוודות, ובכל הכיסים והמלבושים… אם לא די בזאת, נוספה לאחרונה גם בדיקת נעלים – לאחר שהתגלה נוסע בר-נש אחד שהחביא אבקה מסוכנת בתוך נעליו, החלו חברות התעופה לאלץ כל נוסע לחלוץ את נעליו, והן נבדקות בבדיקה מיוחדת!
כמובן, בלחץ הגדול של טרום טיסה, כאשר הכל ממהרים, והדילים מאיצים ומלחיצים, נעשה שם אי סדר גדול, כולם אצים רצים, חולצים נעלים, נבדקים, נועלים שוב וממשיכים בריצתם…
והנה, תוך כדי הלחץ והצפיפות שבעמדת בדוק הנעלים נעלמה לו למיודעינו נעל אחת, הוא חיפש אחריה חיפוש אחר חיפוש אך הנעל איננה… השעון מתקתק והמטוס כבר עומד להמריא לדרכו…
אנשי ביקורת הביטחון התנצלו מאד בפניו: “אי אם סורי! (סליחה) אי אם סורי”! אמרו כל הזמן וחיפשו אחר הנעל בקדחתנות. אבל בראותם שאין הנעל נמצאת האיצו בו למהר, כי המטוס יוצא. “אי אם סורי, אי אם סורי”! אבל אי אפשר לעכב מטוס שלם בגלל נעל… דחפו אפוא הפקידים בידו מאתים דולר ואמרו לו: “כשתגיע לאוסטרליה תקנה לך שם זוג נעלים חדשות, ואנו מאד מתנצלים, אי אם סורי, אי אם סורי…”…
האיש החל לדדות בנעל אחת, בדילוגים חפוזים על רגל אחת עד המטוס, כדי שלא יאחר, ונדחף אל מקומו, שבור, מושפל ומדוכדך עד עמקה של נפש! כאשר התבונן במצב שפלותו, הוא הקושי התאפק שלא לבכות! הנה בזבז זה כמה שבועות באנגליה, בשביל אלף וחמש מאות דולר עלובים שכבר הוציא את כולם על הכרטיס לאוסטרליה, ומי יודע אם שם יהיה מצבו טוב יותר, וכי מה טובה יותר אוסטרליה מאנגליה? והנה עתה כאן השפילו אותו כך לעיני כל באיבוד הנעל, והוא מדדה למטוס בנעל אחת… אלו פנים יש לו… כך שקע לו האיש בהרהורים נוגים.
עודו יושב שקוע בדכדוכו, ניגש אליו לפתע יהודי אוסטרלי גבוה, שמן וחסון, שנראה בעיניו כמו ‘ענק’, ובחיוך לבבי אמר לו: “שמע נא! אתה יהודי צדיק… אני במקומך לא הייתי מניח עד שימצאו לי את הנעל! הייתי עוצר את כל המטוס הזה! עושה להם סקנדלים, שכל שדה התעופה הגדול היה עומד על הרגלים! מה זה איתך? למה הנחת להם ככה לזלזל בך??? יש גבול כמה אפשר להשפיל את הנוסעים עם הבדיקות שלהם!”…
לא נורא, אם משמים רצו שאטוס בנעל אחת… לא נורא, אטוס כך!
היהודי החשוב דנן נתן בו מבט מעמיק וענה לו: “הסכת ושמע, דע לך שבתור יהודי נאמן הורגלתי מעודי לקבל הכל באהבה; לא נורא, אם משמים רצו שאטוס בנעל אחת… לא נורא, אטוס כך! הלואי שאלו יהיו הבעיות שלי, שחסרה לי נעל… לא אלו הן בעיות החיים!” ה’ענק’ האזין בקשב, נראה היה שנהנה להיוודע לצורת הסתכלות שונה לגמרי ממה שנראה כל כך בטוח בעיניו, ושאל כמסתקרן: “מה הן, אם כן, בעיות החיים?” כנראה, לא הורגל אדם זה בבעיות ובקשיים…
כיון שהיתה טיסה ארוכה לפניהם, לא מיהרו כאן על סיפון המטוס לשום מקום. נקשרה ביניהם שיחת רעים לבבית, שבמהלכה של לו היהודי דנן את כל אותו המעשה, שהוא צריך להשיא את בנו ואין לו פרוטה לפורטה, והוא עשה עתה באנגליה כמה שבועות שלא הנפיקו אלא אלף וחמש מאות דולר, שאת כולם הוציא כבר על רכישת כרטיס הטיסה, ולא נותר בידו אף לא דולר אחד, ואף נעלו נעלמה… וכעת הוא בדרכו לקבץ נדבות באוסטרליה, ומי יודע כמה כבר יעשה שם…
הסיפור כולו נגע ללבו של בן שיחו, ביחוד לאחר שכבר התמלא רחמים עליו בגין ההשפלה הגדולה בעניין הנעל.
הוא הרהר קלות ושאל לפתע: “הגד נא, בכמה מסתכמות הוצאות החתונה הגדולה, שאתה כל כך טורח עבורה?”
ערך האיש חשבון מהיר, וענה: “בסביבות שישים אלף דולר טבין וטקילין!”
הגיב הלה: “זה הכל?! הנה בא הוכיח לך שגם זה לא מבעיות החיים כלל!” על אתר הוציא מחיקו פנקס צ’קים ורשם לו צ’ק על סך שישים אלף דולר!!! התברר שהיה זה יהודי עשיר גדול מאוד, מעשירי אוסטרליה, ששישים אלף דולר אינו סכום גדול עבורו.
הוא תחב את הצ’ק בידו ואמר: הנה בזה יגיע הקץ לתלאותיך ולסבלך פה… עבר עליך די! כשנגיע לאוסטרליה כבר לא תצטרך לחזר על הפתחים בנעל אחת, פשוט תעלה מיד למטוס הביתה…
“למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם!”
“אמור אל הכהנים… ואמרת” – להזהיר גדולים על הקטנים
בספרים הקדושים המליצו בזה: “להזהיר” – מלשון ‘זוהר”. ההשפעה של הגדולים על הקטנים היא על ידי שהם ‘מזהירים’ להם מאורם, וכך מטים את לבבם לטובה.
בשיחה עם הרה”ח ר’ יהודה בוק מזקני חסידי מודז’יץ ירושלים לרגל יומא דהילולא של האדמו”ר בעל ‘אמרי אש’ ממודזיץ זצ”ל (פורסמה ב’המבשר תורני’ ע”י הרב יעקב הייזלר), סיפר הרב בוק עובדה נפלאה ששמע מאחיו הרה”ח ר’ יהושע, המעידה על כוחו הגדול של הרבי למצוא מסילות בלבו היוקד ללבבם של אנשים תועים.
עובדה הווה בסופר ומשורר שמאלני ידוע מתנועת מפ”ם שהתגורר בסמוך לבית מדרשו של הרבי במרכז ת”א. הלה היה שנים רבות מוקצה מחמת מיאוס אפילו בקרב עולם הסופרים והמשוררים של אותם ימים, שראו בעין רעה את השקפתו הקיצונית, בעקבות כך שכתב שירי מחאה פולמוסיים בעלי גוון שמאלני קיצוני לאחר מלחמת השחרור. רק לאחר מלחמת יוה”כ מיתן אותו משורר את דעותיו המרחיקות והחל לתפוס את מקומו בקרב עולם הבוהמה של אמני ת”א. עד כדי כך היה האיש רחוק מכל זיק של יהדות וקדושה.
באחת השבתות בבוקר התקרב אותו סופר אל חלון ביהמ”ד מודזיץ ונעץ פנימה מבטים במתפללים, ובעיקר בדמותו ההדורה של הרבי שישב והתפלל בדבקות עטוף בטליתו. שערו הלבן הארוך של האיש מכוסה היה במטפחת צבעונית שארבעה קשרים בקצותיה הפכוה לכיפה מאולתרת, וכך עמד והתבונן בנעשה בביהכ”נ והקשיב לתפילה והמנגינות של המתפללים.
אחד המתפללים ניגש אליו ושאלו אם ירצה להיכנס פנימה, אולם תשובתו הייתה שאין לו צורך בכך, וכך המשיך לצפות בנעשה בביהכ”נ.
בשבת הבאה הוא שוב נעמד על יד החלון והשקיף פנימה שעה ארוכה כשהמטפחת על ראשו, עד לסוף התפילה. כך נמשך הדבר מספר שבועות, כשהלה היה נעמד על יד חלון כל זמן התפילה.
לאחר תקופה עשה מעשה והחליט להיכנס לביהכ”נ והתיישב ליד הדלת. כמה מן המתפללים שניסו להציע לו טלית או סידור, אולם הוא ענה להם בשלילה. כך נמשך הדבר כמה שבועות, כאשר היה מתיישב ליד דלת ביהכ”נ ומקשיב לשירה ולזמרה של המתפללים.
לאחר כמה שבועות הוא פסע עוד פסיעה אחת קדימה והגיע לביהכ”נ כשעל כתפיו טלית קטנה, וכך ישב כשהוא מכונס ומסוגר עם עצמו, וכאשר הציעו לו סידור להתפלל ענה בשלילה.
עם הזמן הוא נפתח בפני הבריות, הזמן עשה את שלו והוא התקרב לחסידים ואף נהיה עמם ‘היימיש’, עד ששבוע אחד ביקש מאחד המתפללים שיואיל בטובו לקנות עבורו טלית רגילה. כמובן שהלה שמח למלא את מבוקשו, ולשבת הבאה הביא לו טלית גדולה ומהודרת. כך התקרב יותר ויותר אל המתפללים והיה מחליף מדי פעם עמם מספר מילים.
במשך הזמן החל להגיע בקביעות לתפילה ואף היה מקדים להיות מהראשונים ממש. מנהגו של הרבי זי”ע היה כידוע לומר את ברכות השחר בקול כדי שיענו אחריו אמן, ואותו משורר מצא את עצמו בין אותם החסידים שהקיפו את הרבי מדי שבת בבוקר וענו אחריו אמן, ואף הוא ענה אחר הרבי אמן בקולו הרועם ובהגייה עברית.
כך הלך האיש והתקרב יותר ויותר לעולמה של היהדות. הרבי כיבדו ביותר, וכמים הפנים אל הפנים כך גם לבו של המשורר, שעד לא מכבר היה מראשי הבוהמה בת”א וטורי חרוזיו בעתון השמאל ‘על המשמר’ היו יצירות חילוניות למהדרין – החל להימשך אחר הרבי. הוא ראה בו דמות רוחנית מיוחדת ונעשה כרוך אחריו.
בחג שמחת תורה, כאשר באחת ההקפות יצא הרבי בריקוד לבדו במרכז המעגל כשכל החסידים היו עומדים וצופים בו בהתרגשות, לפתע באמצע הריקוד פתח הרבי את עיניו וראה את אותו סופר עומד מולו, וללא אומר ודברים ניגש אליו, חיבקו בחום אל לבו ויצא עמו בריקוד הלוך ושוב לאורכו של ביהמ”ד, כששניהם חבוקים ודבוקים איש ברעהו. מעיני כולם זלגו דמעות ואף אחד לא היה יכול להישאר אדיש אל מול המחזה הנוראי והמהפך הגדול שהתחולל בנפשו של אותו משורר חילוני לשעבר.
שנים עברו, הרבי נפטר בד’ באייר תשד”מ. הלה הוכה בפטירתו של הרבי, ולראשונה בחייו חרג מגדרו וייחד את מדורו הקבוע בעיתון ‘על המשמר’, בו כתב מדי שבוע טורים מחורזים, והפעם כתב שיר בשם “הצדיק ממודז’יץ”, ובין היתר כתב את השורות הבאות: “כשהייתי שומע את קולו של האדמו”ר אומר ‘איזהו מקומן’ של זבחים, הייתי רואה את זבחי אושוויץ נעקדים…”
הסיפור עמו לא תם. שנים עברו, ובחורף שנת תשנ”ב נקלע הר”ר נתן קרימלובסקי הי”ו, מחסידי מודז’יץ למחלקה הסיעודית של ביה”ח איכילוב בדרך לבקר את קרוב משפחתו. והנה לפתע הוא הבחין באדם מוכר השוכב במיטה. ר’ נתן ניגש אליו, והתברר שזה אותו סופר שהיה מבאי בית מדרשו של הרבי זי”ע. ר’ נתן החל לשאול לשלומו והם שוחחו ממושכות.
אותו סופר התעניין מהנעשה והנשמע בבהכ”נ של מודז’יץ, וכאשר ר’ נתן רצה ללכת, פנה אליו ואמר לו: “אני מבקש להטיל עליך שליחות. ברצוני שתאמר לרבי שליט”א [הנחלת דן זצוק”ל] שחזרתי בתשובה”.
ולאחר הרהור ביקש להוסיף: “תאמר לרבי שחזרתי בתשובה שלמה”, כשהוא מטעים במיוחד את המילה “שלמה”.
ר’ נתן אכן עשה כדבריו. הוא ניגש לאדמו”ר ה’נחלת דן’ ואמר לו כי אותו סופר ביקש למסור שהוא חזר בתשובה שלמה.
הרבי שמח מאוד לשמוע את הדבר, כשפעולתו הרוחנית של אביו זי”ע לא ירדה לטמיון.
לאחר כמה ימים צלצל הטלפון בביתו של ר’ נתן, על הקו הייתה בתו של הסופר החולה, שאמרה לו כי שמעה שביום שישי האחרון הוא היה אצל אביה ודיבר עמו ממושכות. בתו אמרה שהדבר הפתיע אותם ביותר, שכן מזה כמה שבועות שאביה לא דיבר ולו מילה אחת עם אף אחד מבני המשפחה, כולל הרופאים, ופתאום דווקא עם אדם זר וחרדי הוא כן דיבר.
בתו אף הוסיפה שהפלא הוא, שלאחר שהלך הוא שוב סגר על עצמו שתיקה ממושכת ולא דיבר עם איש. ואז ביקשה לשמוע מה אביה דיבר עמו.
ר’ נתן סיפר לה את כל תוכן השיחה, כולל המשפט האחרון והשליחות המעניינת שביקש אביה למסור לרבי.
ואז הוסיפה לומר לו: תדע שאבי נפטר אתמול, והמסר האחרון שיצא מפיו “הוא חזרתי בתשובה שלמה”…
למותר להאריך עד כמה חום הלב היוקד שהקרין הרבי התיך והמיס את קשיות העורף של המשורר השמאלני הכפרני עד שמל את ערלת לבבו והפך לבעל תשובה גמור. עומדים אנו כעת בתחילת חודש אלול ובימים אלו יש עת רצון מיוחד שאין בכל השנה, וידוע מה שמרבים הפוסקים להביא רמזים לעת רצון שבזמן זה.
וכך כתב הב”ח (או”ח סי’ תקפ”א)וז”ל, ‘…אבל מטעם דלהזהיר על התשובה צריך כל החדש, משום דאיכא אסמכתא מקרא (שה”ש ו ג) “אני לדודי ודודי לי” ראשי תיבות ‘אלול’, וסופי תיבות עולה ארבעים כנגד ארבעים יום מראש חדש אלול ועד יום הכפורים, כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא (דברים ל’ ו’) “ומל ה’ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך” ראשי תיבות אלול וכמו שכתבו האחרונים בספריהם (אבודרהם תפלות ר”ה עמ’ רס'(. המרומז בפסוק שיש קרבה מיוחדת בזמן זה של חודש אלול בין כלל ישראל לבין הקב”ה שנקרא ‘דודי’, והנה לכאורה ההבנה הפשוטה היא כי קרבה לקב”ה נוגעת בעיקר לסוגיא של תפילה ותחנונים, שבהם אנו פונים לקב”ה מדברים עמו ומבקשים ממנו, ובשעה שהוא קרוב אלינו הוא עונה לנו יותר ומקבל את תפילתנו ברצון ובזה מתבטאת הקרבה.
אך האמת היא כי תוכן הקרבה לקב”ה שבימי חודש אלול באה משורש אחר לגמרי, ואף פועל במקום הרבה יותר גבוה.
וכדי להבין עניין זה כראוי ראשית יש להתבונן היטב בפסוק הנ”ל משיר השירים ובדברי המפרשים שם להבין קודם את עצם העניין של קרבה לקב”ה ומתוך זה נבוא להבין את הייחודיות בקרבה של חודש אלול שמרמזת דוקא בפסוק זה.
בפסוק כתוב “דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים, אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים”.
ובמצודות דוד שם פירש בזה”ל, ‘אני לדודי ר”ל כמו שכל תשוקתי היא אל דודי, כן תשוקתו אלי והוא זה הרעה בשושנים להביא לי מהם תשורה.
והנמשל הוא לומר כמו שאני לא בחרתי באל נכר, כן הוא לא עזבני מכל וכל לבחור בגויי הארצות ואף אתה מקבל ברצון את עסק התורה והתפילה, ושמורים אצלו להשיב לי עליהם גמול טוב’ עכ”ל.
כלומר שע”י שאני לדודי דהיינו שאנו פונים לקב”ה הוא מקבל את תפילתינו ברצון, אך מבואר בדבריו חידוש עצום שע”י הפניה לקב”ה זוכים לריצוי לא רק בתפילה, אלא אף עסק התורה מתקבל ברצון, זאת אומרת שגם עסק התורה צריך להתקבל ברצון ורק אם אנו פונים לקב”ה באופן של ‘אני לדודי’ אז זוכים ל’דודי לי’, שיש ריצוי לעסק התורה.
וכעין זה כתב הספורנו עה”פ “דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים” )שה”ש ו, ב( ופי’ וז”ל ‘דודי ירד לגנו – בקהל קדושים אנשי כנסת הגדולה, לרעות בגנים – לשמוח בבתי כנסיות ובתי מדרשות’ ואכן הפסוק הבא אחר כך ממשיך ואומר “אני לדודי ודודי לי”, כי אמנם יש ריצוי של הקב”ה גם בתורתנו אך זה מתחיל בכך ש’אני לדודי’ שאנו פונים אליו ואז הוא פונה אלינו.
אך עדין יש להבין מה התחדש בימי חודש ‘אלול’ שיש יותר את הקרבה הזו של ‘אני לדודי ודודי לי’ כמבואר בפסוק, ומדוע דוקא בזמן זה יש לתפילה וללימוד שלנו רצון מיוחד אצל הקב”ה יותר מבשאר ימות השנה.
ושורש העניין הוא מה שהביא הטור בתחילת הל’ ראש השנה )סי’ תקפא( וז”ל, ‘תניא בפרקי ר”א בר”ח אלול אמר הקב”ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע”ג … לכן התקינו חז”ל שיהו תוקעין בר”ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה’. והנה בפרשת עקב )ט’ י”ח( כתוב “ואתנפל לפני ה’ בראשונה ארבעים יום וארבעים לילה” ובפרקי דר”א )מ”ו( מבואר מה עשה משה באותו הזמן, ‘שבאותם מ’ יום היה משה יושב כתלמיד לפני רבו וביום למד מקרא ובלילה משנה’ והביא שם הרד”ל מהאדרת אליהו )שמות ל”ג ז'( שמאחר ובארבעים יום הללו התנפל משה לפני הקב”ה בתפילה לכן נתקנו ימים אלו לדורות כימי תחנונים. ונמצא שסדר הדברים היה כך, שבפעם הראשונה ירד משה מהר סיני ארבעים יום אחר מתן תורה כשאמר לו הקב”ה “לך רד כי שיחת עמך” וכיון שראה את העגל שבר את הלוחות, וכמו שאומרת המשנה במס’ תענית בי”ז תמוז נשתברו הלוחות שזה בדיוק ארבעים יום אחר מת”ת, והיה חרון אף עצום על כלל ישראל, ולמחרת שוב עלה משה להר סיני והתחנן ארבעים יום וארבעים לילה עד שהקב”ה נתרצה לו בכ”ט אב, וכמש”כ רש”י שם (ד”ה ‘ואתנפל’) ‘בו ביום נתרצה הקב”ה לישראל ואמר למשה פסול לך שני לוחות, עשה עוד מ’ יום, נמצאו כלים ביום הכיפורים, בו ביום נתרצה הקב”ה לישראל בשמחה ואמר למשה סלחתי כדבריך וכו”.
וביאור העניין שמשה ידע שאחר שחטאו בעגל כבר לא היו במדרגה שיהיו ראויים לקבל את התורה כיון שע”י החטא התרחקו מהקב”ה, ואז עשה ארבעים יום בכעס ורק בסופם היה ריצוי מסוים כשאמר לו הקב”ה ‘פסול לך שני לוחות אבנים’, וזאת אומרת שהיתה כבר איזו מוכנות כלשהי מצד כלל ישראל שיכלו לקבל את התורה, ולאחר ארבעים יום נוספים ביום הכיפורים קבלו לוחות שניות ואז אמר הקב”ה למשה ‘סלחתי כדבריך’ שזכו לסליחה ולכפרה גמורה.
והנה זה ברור שכל הריצוי הגיע ע”י אותם ארבעים יום של משה בהר, שהרי אחרי שבירת הלוחות היה חרון אף עצום על כלל ישראל, והיה כמה שלבים עד הריצוי המושלם שכאשר אדם כועס מאוד על חברו בתחילה הוא אינו מוכן אפילו לשמוע אותו והופך ממנו את פניו, וכך כביכול נהג הקב”ה כלפינו ולא היה מוכן לשמוע אותנו, ובמהלך הארבעים יום שמראש חודש אלול ועד יוה”כ היתה התרצות מצד הקב”ה ‘לשמוע’ שוב את כלל ישראל, ואמנם הריצוי המושלם היה רק ביום הכיפורים אך מ”מ כבר היה התרצות שהקב”ה אמר למשה ‘פסול לך’ וכפי שהתבאר כבר. ואם נתבונן נראה כי יש בזה חידוש גדול, שהרי כמו שהובא מהפרקי דרבי אליעזר אותם ארבעים יום היה משה ישב ובבוקר למד מקרא ובלילה משנה, נמצא שדוקא ע”י התעסקותו של משה רבינו בתורה הקדושה זכינו לריצוי כלשהו בהתחלה ואף לריצוי המושלם ביום הכיפורים, והלימוד הזה של משה רבינו שישב ולמד את התורה הקדושה ארבעים יום וארבעים לילה, זה מה שיצר את כל העת רצון שיש באלול בכל שנה ושנה. ובזה יבואר היטב מה השייכות של ‘אני לדודי ודודי לי’ לחודש אלול, ומדוע דוקא בזמן זה אומרים ואף אתה מקבל ברצון את עסק התורה והתפילה, כי באמת זהו הזמן שע”י פנייתו של משה רבינו לקב”ה זכינו שבטל החרון אף הנורא שהיה עלינו, אולם הריצוי הזה אינו מכח התפילה בלבד, אלא סגולת העת רצון הוא שהקב”ה מקבל את עסק התורה שלנו, כי דוקא העסק בתורה הוא זה שיצר את הריצוי שבימים אלו לדורי דורות. ונמצאנו למדים שהעסק בתורה בכוחו להביא לריצוי גדול ואילו אם יש חרון אף עצום עסק התורה יכול לבטל זאת.
ויסוד זה מצינו גם בדברי הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה (ג’ י”ג) שכתב שם בעניין הלימוד בלילות ‘אף על פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חוכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי’ אחת מהן… אמרו חכמים אין גורנה של תורה אלא לילה שנאמר ‘קומי רוני בלילה’ וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום…’, ע”כ.
ונראה דעניין החוט של חסד זהו בחינה של ריצוי שהקב”ה רוצה בו ומתחסד עמו אפילו כשלא מגיע לו מעיקר הדין.
ודבר זה אף מתבאר בלשון התרגום )איכה ב’ י”ט( על פסוק זה שהביא הרמב”ם ‘קומי רוני בלילה’ שתרגם ‘קומי כנישתא דישראל דשריא בגלותא ועסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דה’ שריא לקבליך ובפתגמי אוריתא בשרוי שפרפרא’.
מבואר כאן שבשעה שיש גלות ויש הסתר פנים הצורה שאפשר לזכות לריצוי של הקב”ה זה על ידי שיושבים והוגים בתורה יש שכינה כנגד הלומדים וכנ”ל. וגדר הריצוי הוא שהקב”ה פונה ללימוד שלנו ומקבל אותו בדיוק כמו שהוא מקשיב לתפילתנו ומקבלה, וזה התוכן של מה שכתוב בגמ’ בגיטין )ו’ ע”ב( ‘…אשכחיה רבי אביתר לאליהו אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא אמר ליה עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר, אמר ליה אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר’, דהיינו שהקב”ה רוצה במה שאנו אומרים בתורה ומקבל את זה ממש, והגר”י מסלנט כותב שהקב”ה אף לוקח את החידושים של לומדי התורה והופך אותם לחלק מהתורה, וזה הכונה שהקב”ה רוצה בנו ובתורתנו.
ועניין זה גדול במיוחד בחודש אלול שיש ריצוי בתורה וניתן לזכות לזה הרבה יותר בקלות, אך כמו שכבר התבאר זה לא מגיע לבד, אלא השלב הראשון הוא ‘אני לדודי’ ואז ‘ודודי לי’, שקודם עלינו לפנות אליו, ואז הוא פונה אלינו וזוכים להרבה יותר הארת פנים מכל השנה
