“ויצא יעקב וגו’ ויחלם והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א-לקים עולים ויורדים בו” )פכ”ח פי”ב( במפרשים עה”ת ישנם כמה דרכים כיצד לפרש את חלומו של יעקב, המלבי”ם נוקט שהחלום נסוב על צורת האדם, דהיינו שהראו לו ליעקב שהאדם הוא הסולם המקשר בין העולמות, שמה שראה ‘סולם מוצב ארצה’ זה מצד הגוף שמוצב ארצה, ‘וראשו מגיע השמימה’, היינו מצד נשמתו שמגיעה עד השמים. והעניין העמוק שבדבר שבאו להראות ליעקב שזהו שורש כל הסתירות שישנם באדם בין הרוחניות לגשמיות ובין יצר הטוב ויצר הרע, שמצד אחד נשמתו גבוהה כ”כ ומושכת תמיד מעלה, ואילו מצד שני גופו ניצב בארץ ותמיד מושך מטה.
אולם עדיין צריך להבין מדוע נבחר דוקא ה’סולם’ כמשל לצורתו של האדם, והלא באותה המידה יכול היה יעקב לחלום על כל דבר אחר שראשו בשמים ורגליו בארץ, )וכמו שמצינו בספר דניאל בחלומו של נבוכדנצר שחלם על עץ שנטוע בארץ וראשו מגיע לשמים(, ומה א”כ העניין ב’סולם’ דוקא. והנראה לבאר שהנה כל מהותו של הסולם הוא כלי הניצב בארץ ומשמש כדי לעלות בעזרתו לכיוון מעלה, ולכן דווקא הסולם הוא זה שמכוון כנגד הצורה שבה אמור האדם להתעלות מהמקום השפל שמשם הוא מתחיל כאשר הוא תחת שלטון הגוף, ועד שהוא מצליח להתעלות אט אט אל מעלות יותר גבוהות שמגיעים מכוחה של הנשמה, שכן צורת עלייתו של האדם כמו בסולם.
וכמו שכתב שם המלבי”ם בהמש”ד ‘שבסולם תהיה גם העלייה תחילה לפי המעשים העולים מלמטה למעלה’. והנה באבן שלמה )פ”ד או’ י'( כתב בעניין זה בזה”ל, ‘פעמים שאדם מתחיל ללכת בדרך הישר ואח”כ פורש שקשה לו מאוד, והוא מתרעם על ה’ שלא היתה לו ס”ד, אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה העליונה’, ע”כ. מבואר בדבריו שכאשר אדם רוצה להתעלות אסור לו לקפוץ בפעם אחת, אלא עליו לעלות שלב אחר שלב, וזה ענינו של הסולם האמור כאן, שמלבד מה שמסמל את עצם העלייה, הרי הוא מסמל גם את דרך העלייה, שהטיפוס על סולם הוא באופן שתחילה עולים על השלב הראשון וע”י העלייה הזו מתאפשרת העלייה לשלב הנוסף הבא אחריו, וכך גם הצורה הנכונה לעלות בעבודת ה’, שעולים שלב אחר שלב כדרך שמטפסים בסולם, ורק כאשר מתעלים וקונים דרגה אחת אז אפשר לעבוד לטפס לעוד דרגה נוספת וגבוהה יותר.
ובעניין זה האריכו מאוד לדבר בעלי המוסר בדורות האחרונים שאדם לא אמור לנסות לקפוץ למקום גבוה בהרבה מעל היכן
שהוא עומד אלא לעלות שלב אחר שלב, וכך מבאר בספר מכתב מאליהו מהגרא”א דסלר זצ”ל שכל הזמן צריך למקד את העבודה סביב מה שנקרא בלשונו ‘נקודת הניסיון’ שזהו המקום שבו אדם עומד ומשם עליו להתעלות, והדרך לבחון מהו בדיוק המקום שבו נמצא האדם היא כשרואים דבר מסוים שיש בו ניסיון ופעמים שמצליחים להתגבר ולעמוד בו, ופעמים
שנכשלים באותו הנסיון בדיוק, זו הנקודה המדויקת שבה עומד, כלומר שאמנם הוא אינו נמוך משם אך הוא עדיין יכול ליפול
משם, וכאשר אדם מתגבר פעם אחר פעם על אותו הדבר שבו נקודת הניסיון שלו, הוא קונה לעצמו את הדרגה הזו עד שכבר
עומד בה בצורה מוחלטת.
]ודוגמא לדבר שהרי אין בחור ישיבה שהנסיון שלו אם לחלל שבת או לא, כי כבר מילדותו הוא התרגל בשמירת שבת ולכן חילול שבת הוא דבר מופקע אצלו וזה הרבה מתחת לנקודת הנסיון שלו, ולעומת זאת אין שום בחור שיש לו נקיפות מצפון על כך שהוא אינו החפץ חיים כי ברור לו לחלוטין שלהיות כמו החפץ חיים זה הרבה מעבר לשייכות שלו, וגם אם הוא כן מדמיין שיגיע לזה אי פעם אך עדיין אין לו ניסיון נקודתי אם להיות כך או לא, כי בדרגות שהאדם לא שייך אליהם הוא לא אמור לעבוד כלל, לא לצד הטוב וכמו”כ בדברים אלו אינו צריך לעבוד קשה כדי לא להיכשל.
אבל לכל אדם יש את אותם הדברים שבהם הוא כן מתנסה שפעמים קל לו יותר והוא מצליח, ופעמים שיותר קשה לו והוא נכשל וזו נקודת הניסיון שלו, והמדד לזה אם יהיה לו ייסורי מצפון, כשיקבל על עצמו קבלה בדבר שנכשל בו, ולא יעמוד בזה, זה אומר שזה המקום שבו שייך ועליו לעבוד[. וזה העניין בסולם המבואר לעיל שרק לאחר שהאדם הצליח לכבוש ולהשיג איזו שהיא דרגה וכבר קנה אותה ומרגיש ששם אין לו עוד את הנסיון שהיה לו בעבר, אז יכול לנסות ולקנות מעלות נוספות.
אבל חלילה לנסות לקפוץ בבת אחת שזה לא אפשרי כלל כי האדם הוא חומרי ורגליו בארץ, ואין ביכולתו להגיע בבת אחת לשמים.
אולם כמובן שעם זאת עדיין צריך שיהיה את החלק של ראשו בשמים, דהיינו שהשאיפה הסופית תהיה להגיע עד לשם, שהרי זה ברור שכאשר עולים בסולם העלייה תמיד תהיה מוגבלת לגובהו של הסולם, וככל שראשו יותר גבוה כך בסופו של דבר הוא יצליח לטפס גבוה יותר, רק שהדרך צריכה להיעשות באופן שה’סולם מוצב ארצה’, אך שיהיה ‘ראשו מגיע השמימה’. שנזכה לעבוד כמו שצריך ונתעלה שלב אחר שלב ונעלה מעלה מעלה, וכך נזכה להתעלות ולהגיע למעלות גדולות בעבודת ה’.
מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ”ל בזכרונותיו:
הסיפור דלהלן התרחש עם אבי בעת היותו בחור ישיבה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור מחיש את זהירותו והקפדתו על טהרת ההשקפה, והלקח שלמדתי ממנו בא לידי ביטוי כעבור שנים ארוכות, כפי שיסופר.
באותה תקופה הוציאה ממשלת הצאר צו הדורש מיהודים באזורים נרחבים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לעומק רוסיה. טענתם של הרוסים היתה כי היהודים מדברים באידיש הדומה לשפה הגרמנית, וכך הם יכולים לשמש כמרגלים וכאנשי מודיעין של הצבא הגרמני.
כך גלתה ישיבת סלבודקה לתוככי רוסיה יחד עם ישיבות נוספות ותושביהן של עיירות שלמות. היתה זו טרגדיה עבור העם היהודי בליטא. הערבות ההדדית וגמילות החסד של היהודים הוכיחה את עצמה, ובכל מקום זכו הגולים לסיוע ולתמיכה – אך עדיין היתה זו גלות קשה ביותר. הגולים יכלו לקחת עימם אך ורק תרמיל גב אחד, וכך צעדו רגלית למרכז רוסיה.
אבא ניסה להסתתר בעיירות בליטא שלא חלה עליהן גזירת הגירוש. הוא מצא את הפספורט של אחיו הבכור שנמלט לאמריקה בתור נער צעיר, וכך ברח ממקום למקום. בהגיעו לוילנה התיידד אבא עם בחור מישיבת סלבודקה, והם הפכו לחברים בלב ובנפש כאחים ממש.
יום אחד סיפר החבר לאבא שהוא השתתף בהרצאתו של היסטוריון הנחשב לדתי בשם יעבץ. הוא הוסיף וציטט באוזניו רעיון היסטורי כלשהו שנאמר בהרצאה, ולפי דעתו של אבא הרעיון נגד את דעת חכמינו. בעיניו של אבא, אדם שיכול להשמיע רעיון שסותר את דעת חכמים הוא מין ואפיקורס, ואסור לדבר איתו. אבא ניתק מיד את כל קשריו עם אותו בחור, ולא הועילו כל תחנוניו והבטחותיו שלא ילך יותר להרצאות של יעבץ.
אבא היה אדם סבלני וטוב לב, אך כשהגיעו הדברים לאמונה בחכמי התורה – הקפיד על קוצו של יוד בכל תוקף. כך למדתי מאבא לברוח מאנשים, אפילו הקרובים ביותר, אם הם אומרים מילה שמשתמע ממנה סתירה לדברי חכמים.
בין קבוצת הבחורים שלנו שהגיעו לאחר השואה מאיטליה היה בחור אחד, מיוצאי הונגריה, שהיה עילוי גדול ומתמיד עצום וישב ולמד לבדו יומם ולילה. קינאתי בהתמדה, בהבנה ובידיעות המקיפות שלו, וחשבתי בלבי שאם ימשיך כך יגדל לאחד מגדולי ישראל. ניסיתי להשפיע עליו לבוא ללמוד איתי בישיבת חברון, אך הוא אמר לי שבהונגריה נהגו לשלב תורה עם דרך ארץ, והוא מחפש מקום בו יוכל ללמוד רק חצי יום, כדי שבשאר הזמן יוכל ללמוד מקצוע.
ניסיתי בכל כוחי להניא אותו מתוכניתו, אולם נכשלתי במאמציי. הוא מצא את מקומו בישיבת ‘באר-הגולה’ בשכונת סנהדריה בירושלים, שהחליטה לקבל אותו בתנאים שלו בתקווה שבמשך הזמן הוא יימשך ללימוד התורה בלבד ויגדל לשם ולתפארת.
אך לא כך היה. במקביל ללימודיו בישיבה הוא החל ללמוד נגרות, אולם מקצוע זה לא סיפק אותו כלל. הוא שמע שבאוניברסיטה בירושלים ישנם ספרי קדמונים שעדיין לא הודפסו ואין להם עותק בשום מקום. הוא התחיל לבקר באוצר הספרים העתיק ומצא בכך סיפוק.
פעם אחת צד את עינו הכיתוב ״קתדרה לתלמוד״. הוא צחק בליבו – מה כבר אנשי האוניברסיטה מבינים בתלמוד, הם מתיימרים לתת הבנה ודרך לימוד בגמרא ובמפרשיה?! הוא החליט להיכנס לשמוע הרצאה בגמרא. בתחילה הוא צחק וגיחך, אך לאט לאט הוא נמשך פנימה ברצותו לבחון עד היכן מגיעה ידיעתם של המרצים.
ראש הקתדרה היה פרופ’ פרנקל, יהודי גרמני שומר מצוות בתכלית כנוסח גרמניה. הוא לימד באוניברסיטה גם ביקורת המקרא, שסותרת בעצם את הלימוד שלנו, ואח״כ היה סותר את הביקורת בביקורת נגדית. כך החל המשבר של אותו בחור. את הביקורת הוא קיבל, אולם את סתירת הביקורת – לא קיבל. יהודי גרמניה יכלו ללמוד גמרא ותנ״ך עם ביקורת המקרא ועם ביקורת נגדית ולהישאר חרדים ויראי שמים, אך סגנון זה של לימוד לא התאים לאחרים.
פרופ’ פרנקל חשב לתומו שהבחור ימשיך להיות ירא שמים. הוא ראה את הכישרונות הנדירים שלו, ומכיוון שכבר היה קרוב לגיל הפנסיה ורצה לפרוש ממשרתו, הציע לבחור לקבל ממנו הכשרה ולרשת את המשרה. הבחור ההונגרי אפילו לא למד בבית ספר עממי, והתנאים לקבלת המשרה היו שנת לימודים באוניברסיטה, עמידה בבחינות של בית ספר עממי ותיכון, וכמה שנות לימודים אצל פרופ’ פרנקל. לאחר קבלת התואר הוא יכהן כמרצה, ואח״כ יתמנה לראש הקתדרה לתלמוד.
הבחור קיבל את ההצעה, ובקלות רבה נבחן והשיג ציונים גבוהים ביותר. הוא הצטיין מאד בלימודיו, אך ירד מהדרך ופרק עול.
לאחר כשנתיים שמעתי מחברי שהיו עימי בקיבוץ באיטליה ובמחנה בקפריסין, שהעילוי הגדול התפקר בצורה איומה והגיע עד כדי חילול שבת. שמעתי זאת בשבת, ולאחר התפילה והסעודה החלטתי ללכת לבקרו בדירתו שבקטמון. מצאתיו במצב איום ונורא, והוא אמר לי: ״יצחק יקירי, לא תוכל להשפיע עלי. אני כבר בצד השני״.
התחלתי לשוחח עימו ושאלתיו: ‘כיצד יתכן שבחור מתמיד כמוך, שהיה שקוד על תלמודו יומם ולילה, יהפוך לפורק עול? תמיד קינאתי בלימוד שלך והייתי בטוח שתצא אחד מגדולי הדור!’
תשובתו היתה: ״אני קינאתי בך. פעם אחת שמעתי אותך אומר את הפסוק בהבדלה: ‘ליהודים היתה אורה ושמחה… כן תהיה לנו’ – בכוונה עצומה, וקינאתי בך מאד באמונה ובביטחון שלך בה’. גם התפילה והלימוד שלך עוררו את קנאתי״.
ראיתי שאיני יכול להשפיע עליו וחזרתי שבור ורצוץ לישיבה. כפי שלמדתי מאבא, ניתקתי את הקשר בינינו. ידעתי שליבו מורעל וחששתי לשוחח עימו.
לאחר כמה שנים, בשעת חצות של מוצאי שבת, ישבתי ולמדתי עם חברותא בהיכל הישיבה. לפתע אני רואה את הבחור שהתפקר נכנס לישיבה ונעמד לצידי. לא רציתי להסתכל עליו או לדבר עם רשע כמותו והמשכתי ללמוד, אך הוא לא זז ממני.
לאחר שעה שאלתי אותו ברוגזה: מה אתה רוצה ממני?
והוא ענה: ״ברצוני ללמוד אתך עכשיו גמרא״.
אמרתי לו: אפיקורס שכמוך, קודם כל עליך לקיים מצוות ולשמור שבת, אחר כך תבוא ללמוד איתי גמרא.
ואז הוא סיפר לי סיפור נורא: הסבא שלו, שנשרף באושוויץ, בא אליו בחלום בשלושת הלילות האחרונים ואמר לו: “שבעים נכדים הקרבתי במזבח באושוויץ על קידוש השם, ואתה – הנכד השבעים ואחד – ניצלת. דע לך שאין לי מנוחה ממך בעולם העליון. או שתחזור לקיום התורה והמצוות, או שאני לוקח אותך אלי”.
בליל שבת הוא נתן לו התראה אחרונה ואמר: “לא אבוא אליך פעם נוספת. עליך לשוב בתשובה שלמה, ואם לאו – אקח אותך אלי”.
הוא פחד ללכת לישון ורצה לחזור בתשובה. הוא תכנן ללמוד עימי גמרא וכך לחזור בתשובה, אך אני אמרתי לו: לפני שאתה רוצה ללמוד איתי גמרא עליך לחזור בתשובה שלמה. עלה לארון הקודש, פתח אותו והוצא את ספר תורה. החזק אותו בידיך והבטח שאתה מקבל על עצמך מעתה ואילך לקיים את התורה כולה עם כל פרטיה ודקדוקיה, ואני והחברותא שלי נהיה העדים שלך.
הוא עשה כעצתי, ולאחר מכן סיכמנו שמחר בבוקר הוא יבוא שוב לישיבה ונפרדנו בשמחה. ביום ראשון הוא אכן הופיע בישיבה ואני הכנסתי אותו לחדרי. הבנתי שאין בכוחי להשפיע עליו לשכוח את כל לימודי הכפירה שלמד, ועל כן פעלתי בדרך אחרת. בישיבה היו כמה בחורים יוצאי גרמניה בעלי תואר אקדמאי בפילוסופיה, שלמדו ביקורת המקרא וביקורת נגדית ונותרו יראים ושלמים. הכנסתי אותם לחדר, ובמשך כשש שעות ללא הפסקה התנהל ביניהם ובין הבחור ויכוח עז. הם מוטטו את כל טענותיו אחת לאחת, והתיאוריות הכפרניות שלו קרסו כמו קרח שהופך למים.
לאחר מכן התחלתי ללמוד עימו, והוא הפך לבעל תשובה שומר מצוות בתכלית. הוא אמנם לא הגיע לאן שיכול היה להגיע עם כשרונותיו הנדירים, אך לכל הפחות שמר על קלה כבחמורה. הוא התחתן עם בת רב מאמריקה, ואני התחתנתי ועברתי מירושלים. מאז לא היה לי עמו כל קשר.
ומלאה הארץ דעה את ה”
בברכות )לג, א( איתא שקבעו הבדלה בחונן הדעת, שאם אין דעת הבדלה מנין, וכתב המהר”ל )דרך חיים פ”ג מי”ז( שדעת הוא שיודע אמיתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים, ובמוצ”ש מבדילים בין קדש לחול, וכשחל ליל יו”ט במוצ”ש מוספים להבדיל גם בין קדש לקדש, בין קדושת שבת לקדושת יו”ט. דע”י דעת, שרואים כל דבר לעומק, יודעים להבדיל בין הדברים ומבדילים בין קדש לקדש, וכ”ש בין קדש לחול.
והנה כמו גוף האדם שיש בו לב ידיים ועקב, כן כלל ישראל יש בו שיעור קומה שיש בו ראש עיניים ידיים לב ועקב ]עי’ נפה”ח ש”ב פ”ה, ובבאור הגר”א ישעיה א'[, וכמו”כ יש שיעור קומה לכל הדורות של כלל ישראל, שכולם מצטרפים להיות קומה שלמה כמו גוף האדם.
והנה ראש הדורות של כנסת ישראל, הוא דור המדבר, דור מקבלי התורה, שנקרא בחז”ל דור דעה, ומאידך הדור האחרון נקרא בחז”ל עקבתא דמשיחא.
נמצא כי הדור הראשון הוא ראש לכל הדורות ומשפיע על כל הדורות, כמו ראש האדם שמשפיע על כל הגוף, ועל סוף גוף האדם שהוא העקב שלו, והוא מקום הכי רחוק מהראש.
והנה דור דעה דור מקבלי התורה משפיע על כל הדורות כמו הראש שמשפיע על כל הגוף, ומשום שבראש נמצא השכל והדעת ]עי’ במ”ר חוקת פי”ט אות ג’ דור המדבר שהיה בהן דעה, וברד”ל שם[ כמש”כ “אתה הראת לדעת”, אך מאידך ככל שמתרחקים מהראש ישנו פחות השפעה של הדעת, ולכך הדור האחרון שהוא הדור שנקרא עקבתא דמשיחא, הוא הדור הרחוק ביותר מהראש ומהדעת לכך פחותה בו הדעת. ובאורם של דברים ‘דעת’ פירושו שרואה כל דבר לעומק,
ובבהירות, ודור המדבר שראו הכול בצורה ברורה כפי שנא’ “אתה הראת לדעת”, היה דור דעה, אך ככל שמתרחקים מ”אתה הראת לדעת” הדברים נעשים פחות ברורים, וממילא אין את הכח לדעת את עומק הדברים, ויש פחות כח להבדיל בין קדש לחול ובין קדש לקדש.
והנה בסוטה )מ”ט ע”ב( כתוב דבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא וכו’ נערים פני זקן ילבינו, והנה היפוך החוצפא הוא כבוד,
ויסוד הכבוד הוא הדעת להבדיל בין הדברים, היינו הכח להכיר בערך של דבר, והיחודיות של כל דבר, וזה נעשה ע”י כח הדעת, שעניינו להבדיל בין דבר לדבר. והמהר”ל )בנצח ישראל פל”ה( מפרש את דברי המשנה שבעקבתא דמשיחא יצא העולם מן הסדר ותווצר ערבוביא, והיינו דכח הסדר הוא שכל דבר נמצא במקומו, ועל ידי כח הדעת ניתן לדעת את המקום של כל דבר, ובדור שאין כח הדעת, אין כח להבדיל, וישנה ערבוביא, ולא מכבדים, וממילא חוצפא יסגא.
וכן זהו יסוד כחו של הליצנות, שעניינו בטול החשיבות, ונובע מחסרון של דעת, שלא יודעים את החשיבות של הדבר, ויעויין במשלי )פ”א פכ”ב( “עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת”, ובמלבי”ם שם ביאר- כי לץ אין לו דעת.
והנה בדורנו שהוא דור עקבתא דמשיחא כמו שקבע הח”ח רואים איך שיש הרבה שטחיות, ולא מנסים לרדת לעומק הדברים, והשבועונים שיוצאים מגבירים את השטחיות שהם לא מבדילים בין קודש לחול, ובין קדש לקדש.
אלא מראים שהכל זה אחד והכל בערבוביא בלי גבולות, והם לא מבדילים בין גדול אמיתי לכל רב.
וכן רואים את הכל שזה פוליטיקה, ולא מבינים שיש באמת חילוקי דעות בין גדולים אמיתיים, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכל מי שקורא את השבועונים זה נכנס בקרבו לאט לאט ומקרר מכל הכרה בחשיבות, וממילא לא יכולים לכבד, ומסתכלים על כל דבר בשטחיות.
וכיון שאנו חיים בעקבתא דמשיחא, חייבים אנו להתחזק ‘בכח הדעת’, ולא לתת לדברי ליצנות שזה ביטול החשיבות ושטחיות שזה היפך הדעת להבין דברים לעומקם להכנס אלינו, וצריכים להתחזק בזה, ולהתרחק משבועונים, כדי שנזכה להיות ‘בעלי דעה’, ונזכה שבקרוב בימינו יתקיים “ומלאה הארץ דעה את ה'”.__
