בפרשת יתרו )י”ט א'( כתוב “בחדש השלישי לצאת בנ”י מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני” ומביא שם רש”י מחז”ל וז”ל: ‘לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה – שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו’.
ודבריו לכאורה צ”ב, שהרי מה שכתוב בפסוק “ביום הזה באו וכו'” מדובר על ראש חודש סיון, שאז הרי טרם נתנה תורה, וא”כ מה שייך לומר ‘שיהיו ד”ת חדשים עליך כאילו היום נתנו’ בעוד שעדיין לא נתנה תורה באותו היום, ואף אם נאמר שקאי על אותם המצוות שנצטוו עליהם במרה כמש”כ שבמרה נצטוו על הדינים ועל השבת, עדיין קשה מה התחדש דוקא כאן בראש חודש.
והנראה לבאר, דהנה לאחמ”כ כתוב “ויסעו מרפידין”, והביא על זה רש”י שם ‘להקיש נסיעתן מרפידין לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה’, וכוונותו במה שכתב שחזרו בתשובה, היינו על אותם שני חטאים שחטאו כמו שדרשו חז”ל בפסוקים “ויחנו ברפידים – ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים” ‘לפי שרפו ידיהם מן התורה’, ועוד דרשו “על שאמרו היש ה’ בקרבנו אם אין” ועל חטאים אלו שבו בתשובה בנסיעתם מרפידים.
ונראה ששני חטאים אלו באמת עניינם אחד, שהרי רפיון ידים מן התורה נובע מכך שאדם ניגש ללימוד התורה בצורה רגועה והוא לומד איך שיוצא לו, ובצורה כזו מגיעים בנקל לרפיון ידים מן התורה, שיום אחד יש יותר חשק ואז לומדים יותר טוב ויום אחד אין לו חשק ואז לא לומד כלום, ותמיד הלימוד הוא יום כך ויום כך.
אך אם אדם לומד ומרגיש שזה כל החיים שלו, ובלי זה אין לו חיים אז אין רפיון ידים כלל, כי התורה זה חיים, וכמו אדם שטובע בים ומחזיק בחתיכת עץ הוא מבין שבזה תלויים כל החיים שלו, ואם יעזוב שניה אחת ימות, הוא ודאי לא יעזוב כי זה כל חייו, וכך זה בכל דבר ודבר שאדם מרגיש שבזה תלויים חייו, שאף אחד לא נמאס פתאום לנשום, ואף פעם לא נמאס לו לאכול, כיון שדברים שהם עצם החיים לא נמאס מהם.
וכך צריכה להיות ההרגשה כלפי התורה, שזה כל חייו של אדם, וחלק בלתי נפרד מעצמותו ואישיותו.
ומי שיגש בצורה כזו אל התורה, אז ודאי לא ימאס לו ממנה ולא ירפה ידיו ממנה אף פעם, כי מעצם החיים לא נמאס. וא”כ יוצא שהחטא שלהם לא התחיל בזה שהתרפו מהתורה, אלא מעצם זה שהם לא הרגישו כראוי שהתורה זה עצם החיים, שזה מה שגרם לכך שהגיעו למצב שרפו ידיהם מו התורה.
ולעניין החטא הנוסף המבואר בחז”ל ששאלו “היש ה’ בקרבנו אם לא”, הנה כתוב בחז”ל ‘קוב”ה ישראל ואוריתא חד הוא’, זאת אומרת שהתורה אינה דבר בפני עצמו שהקב”ה נתן לנו, אלא שהתורה היא ההשתלשלות של הקב”ה בעצמו אל תוך העולם הזה, ואם כן נמצא שאילו היו מרגישים כמו שצריך שהתורה היא עצם החיים שלהם, אז ודאי היו מגיעים באמת להשגה זו שישראל ואו’ חד הוא וכך היו מתאחדים עם הבו”ע, ומתוך תפיסה כזו אין שום מקום לשאול היש יש ה’ בקרבנו, כי כשהתורה היא עצם החיים, זה גופא נותן שה’ בקרבנו, אבל בזה היה חטאם שלא הרגישו שבשעה שהם מתדבקים בתורה הם מתדבקים בהקב”ה שהוא מקור החיים שלכך התורה היא עצם החייים.
ולפי”ז כשכתוב שעשו תשובה, הכוונה שלפני שהגיעו למעמד הר סיני, הם תיקנו חטא זה, והם הצליחו להגיע להכרה אמיתית שהתורה זה ממש עצם החיים וכשדבוקים בתורה אז באמת יש ה’ בקרבם.
והנה ישנם שני אופנים כיצד מגיעים להרגשה של התחדשות בתורה, האופן האחד הוא לחזור ולמצוא התחדשות נוספת בתוך אותם ה’דברי תורה’, כלומר שאמנם אנחנו כבר קיבלנו את התורה בסיני מהקב”ה, אבל עדיין אנחנו מצידנו צריכים לזכות להגיע לכל ההבנות והעומקים האין סופיים הכלולים בתורה שקבלנו מסיני, ולכך שייך אופן של התחדשות בכל פעם שרואה את הסוגיא וטועם בה טעם חדש, שבאותה שעה הוא זוכה לקבל דבר חדש שהוא לא זכה לו עד כה, וזה בחינה אחת של יהיו בעיניך כחדשים.
עוד אפשרות יש להרגיש התחדשות בתורה, שהרי יש הרבה מאוד סוגיות והרבה מאוד נושאים, וכל סוגיא זה פנים חדשות של התורה, וכל סוגיא זו מתיקות ועריבות מיוחדת בפנ”ע, וזה גם אפשרות להגיע להרגשת התחדשות.
אך דברים אלו הם לא ההתחדשות האמיתי שעליה מדובר, אלא ישנה התחדשות אמיתית שהיא הרבה מעבר לזה, וזה כמו שביארנו שבשעה שאדם מרגיש שהתורה זה כל קיומו, ושהיא המקום ממנו הוא שואב את החיים שלו, ע”י זה מגיעים להתחדשות גמורה, ואז יש “ויסעו מרפידים” שבצורה כזו של התחדשות אין רפיון ידים מן התורה, וצריך לדעת שזה לא נוגע דוקא לעצם הלימוד בפועל, אלא זה גישה אחרת לגמרי לכל הנושא של לימוד תורה ה’, להרגיש בלימוד שאנחנו דבקים בתורת ה’ ושהיא עצם החיים, עי”ז באמת יש התחדשות תמידית ואין שום מצב של רפיון.
ולפי”ז יתיישב השאלה שפתחנו בה, מה שייך שיהיו ד”ת חדשים עליך כאילו היום נתנו, בעוד שלא ניתנה תורה ביום זה )ר”ח(, ונראה דהנה הטעם שתמיד הכול מתייחס לראש חודש, זה מפני שר”ח זה הזמן שבו מונחים ההשפעות לכל החודש, וכיון שבחודש זה קבלו ישראל את התורה, יוצא שבר”ח מונח כח ההשפעה הזה של ‘ויסעו מרפידים’, וכיון שבימים אלו בנ”י תיקנו חטא זה והצליחו להגיע להכרה שהתורה זה ממש עצם החיים וכשדבוקים בתורה באמת ה’ בקירבם, ממילא ימים אלו הם עבודה לפני מתן תורה, של בכל יום יהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו, וכדפירש”י.
ולכן דוקא בר”ח סיון דרשו חז”ל שמרמזת התורה שדברי תורה צריכים להיות כל הזמן כחדשים כאילו היום נתנו, כי זה היום בו טמונה ההשפעה של להרגיש תמיד את ההיום נתנו.
הנה עתה אנו עומדים לפני לשלושת ימי ההגבלה, הנצי”ב מבאר בפסוק הנ”ל מה באה לחדש לנו התורה שגם נסיעתם מרפידים בתשובה, אלא שיש ללמוד מזה שכל דבר שבקדושה, ככל שהאדם מכין את עצמו טוב יותר, כך חל עליו יותר הכשר לזה והוא זוכה יותר לאותה השפעה של קדושה המושפעת באותו הזמן.
המבואר כאן שלקבה”ת צריכים להגיע מוכנים, ורק עי”ז זוכים למה שאפשר לזכות, וההכנה הנצרכת לנו בשעה זאת היא להרגיש שהולכים לקבל תורת חיים, וככל שנחדיר בעצמינו בימים אלו את ההכרה שהתורה היא כל חיינו ואורך ימינו, נגיע לשבועות מתוך תשוקה חזקה לזכות לקבל ולידבק כמה שיותר בתורה הקדושה, ואז באמת נזכה לקבל את התורה ונזכה להכרה שהיא חיינו ואורך ימינו ונהגה בה יומם ולילה.
בישיבת סלבודקה היו ארבעה בחורים, שהיו העילויים של הישיבה: האחד רבי אהרן קוטלר, שהקים את ישיבת לייקווד ואת כל עוּלָהּ של תורה בארצות הברית. השני רבי יעקב קמינצקי, ראש ישיבת “תורה ודעת” בארה”ב. השלישי רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת “חברון” בארץ ישראל.
והיה שם עילוי רביעי שעלה על כולם, כך העידו עליו. כולם היו בטוחים שהוא יהיה גדול הדור הבא. ומה קרה אתו? למה אף אחד לא שמע עליו?
באותה תקופה, כל בחור ישיבה שהתחתן ורצה להמשיך ללמוד תורה, היה צריך לחיות בתקופה הראשונה שלאחר נישואיו בדוחק גדול מאד. לא היו כוללים ולא הייתה פרנסה. מי שבכל זאת שרד את השנים הראשונות, הצליח בס”ד למצוא איזושהי משרה תורנית, שהכניסה משכורת. ואדרבה, דווקא אותם אלו ששרדו ולא יצאו לעסוק בפרנסה, והפכו ברבות השנים להיות מרביצי תורה – הצליחו לחתן את ילדיהם בכבוד.
וסיפר רבי יחזקאל סרנא, שלאשתו של אותו עילוי לא הייתה את הסבלנות הנדרשת. היא לא הסתפקה בלחם צר, אלא רצתה לחם עם מרגרינה, והאיצה בו לצאת לעבוד לפרנסתו ובכך הפסיד את הכל.
“כשהוא יגיע לשמים”, הוסיף רבי יחזקאל, “יראו לו את רבי אהרן קוטלר ואת רבי יעקב קמינצקי, את הישיבות שלהם, את הספרים שלהם, את הבנים והחתנים שלהם, ויאמרו לו: אתה הפסדת את הכל בגלל מרגרינה”.
אדם צריך לדעת: עמלות בתורה היא המפתח לכל הברכות. מי שמוכן לעמול, להשקיע, להתאמץ גם כשקשה – זוכה לברכה!
דוד המלך אומר (תהלים קיט, נט): “חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ”. נשאלת השאלה: ממה נפשך, אם דוד המלך היה צריך ללכת לאיזושהי ‘ישיבת ממשלה’, למה הוא הלך לבית המדרש? ואם לא היתה ישיבת ממשלה – למה הוא חשב ללכת לשם?
הביאור: על כתפיו של דוד המלך רבץ עול כבד. מלך צריך להתמודד עם בעיות כלכלה, לפתור את בעיות הביטחון, ועוד בעיות פנים וחוץ שעליו לטפל בהן לטובת עמו. בתחילה חשבתי, אומר דוד המלך שעלי לגשת מנושא לנושא, מבעיה לבעיה, ולפתור אותה. לבסוף הבנתי שיש פתרון אחד לכל הבעיות: ללכת לבית המדרש וללמוד תורה, בעמל וביגיעה, והקב”ה יראה לי איך כל הבעיות נפתרות מאליהן.
סיפור מעניין על יהודי שדוקא בהודו המרובה במעשה אלילים, חזר בתשובה לאביו שבשמים. את הסיפר סיפר הגאון ר’ יחיאל מאיר צוקר שליט”א, מתוך הספר ‘דורש טוב’
זהו סיפורו של בנו של אחד משופטי בית המשפט העליון שחזר בתשובה. היום הוא משמש כמרצה בכיר, ר”מ בישיבה, ותלמיד חכם גדול. הוא סיפר סיפור מדהים על הגורם המרכזי לחזרתו בתשובה:
הסיפור מתחיל כשהצעיר החליט שהוא יצא לטיול בהודו, קצת להתאוורר. בהודו יש חוק שאסור לאדם שבא לחוף הים להביא עמו משקאות חריפים מהבית, אלא – אם רצונו לשתות – עליו לקנות זאת בקיוסק הממוקם על חוף הים. כך יכולים הזכיינים, שזכו במרכז על ניהול הקיוסק, לגבות מחיר מפולפל על כל פחית בירה… אדם שנתפס כשהוא מוציא פחית בירה מתיקו – צפוי לקנס כספי גבוה.
אבל, לדאבוננו הרב, כל העולם יודע ש’ישראלי’ הוא שם לוואי לטיפוס חצוף, לא ממושמע, מששום ש”כשהם יורדים – הם יורדים עד התהום”, וגם מיודעינו החליט לא להיות ‘פרייאר’, ולא הסכים בשום פנים לשלם חמישה דולר על פחית בירה שעולה חצי דולר בחנות רגילה, וכמובן הביא איתו פחית מהבית בתוך התיק.
דא עקא, באותו רגע ששלף את הפחית מהתיק, קפץ לעברו הודי אחד, והחל לצעוק עליו באנגלית “גנב! חצוף!”.
לאחר שסינן לעברו עוד כמה קללות מפיו. לפתע – בבת אחת נעצר, ופנה אליו: “רגע! האם אתה יהודי?” ומשהשיב בחיוב, החל הלה להתנצל: “סליחה! לא התכוונתי! לא התכוונתי לפגוע ביהודי”…
ההודי מיהר להסתלק, אך לאחר כמה דקות חזר, ופנה אל אותו ישראלי ושאל: ” האם תוכל לעשות לי טובה, ולבוא איתי אל הכפר שלי? יש לי וספה, ואני מבטיח לך שבדרך לכפר, אכנס אתך לכל מיני אתרים מעניינים, שתהנה מהם מאד. הרי באת לכאן כדי להנות – סמוך עלי, ואתה תהנה!”.
ההודי פשוט שיגע אותו, עד שלבסוף הסכים. והוא עמד בהבטחתו! הוא הכניס אותו לכל מיני מקומות מדהימים ביופיים, שאמנם האריכו את משך הנסיעה, אבל הדבר היה שווה בהחלט.
בסופו של דבר הגיעו לכפר. לפי התנהגותם של התושבים, שהתייחסו להודי בהדרת כבוד, מסתבר שהוא היה המוכתר של הכפר. הוא הורה לאורח לשבת על ספסל שעמד במרכז הכפר, ולהמתין. הוא בעצמו נסע עם הווספה, ועבר מבית לבית, לקרוא לכל תושבי הכפר להתאסף ולבוא אל הספסל עליו ישב הבחור.
כעבור דקות ספורות התאספו כל תושבי הכפר, הודים כפרים תמימים, סביב מיודעינו הישראלי. ההודי ירד מעל גבי הווספה, השתיק את כלם, ואמר להם:
“האיש שיושב כאן על הספסל הוא מהעם הנבחר! הוא יהודי! הוא חלק מהעם שהאלוקים בחר בו!”.
כל הכפריים החלו להתרגש…להזיע…
חלקם מהרו להביא פרחים, וחלקם מהרו לבתיהם להביא לו שקדים ואגוזים..
מרב התרגשות הם פשוט לא ידעו מה לעשות עם עצמם…
“אני מבקש שתבינו”, המשיך הלה לספר את סיפורו האישי, “ישבתי שם, חילוני גמור, עם קוצים ועגילים, ואמרתי לעצמי: על מה הוא מדבר? על מה התרגשות הקהל? מה זה עם נבחר? במה אני שונה מהם? הרגשתי כל כך לא טוב עם זה ונדרתי בליבי: הדבר הראשון שאני עושה כשאחזור לארץ, הוא לברר מה המשמעות של להיות חלק מהעם הנבחר? ממה הם כל כך מתלהבים ומתפעלים?
ואכן כששבתי ארצה בררתי על מקום בו אוכל ללמוד על משמעות היותי בן העם הנבחר. שלחו אותי לסמינר של ערכים, וכך החל תהליך חזרתי בתשובה”… עד כאן הסיפור שסיפר.
כל אומות העולם מכירים במעלתו של העם הנבחר. כולם יודעים שהיהודי הוא “בן אלוקים”. הבעיה המרכזית היא שאנחנו לא יודעים את זה!
אנחנו לא מכירים בייחודיות שלנו! אנחנו לא מתהלכים עם התחושה הזאת שאנחנו “בני אלוקים”!
במה מתבטא חוסר הידיעה הזאת?- ברצון להיות “כמו כולם”! כולם מתלבשים כך – גם אני רוצה להיות כמו כולם…
זוהי כניעה מוחלטת לעמלק ששאף לכך שבני ישראל לא יכירו במעלותיהם הייחודית, וישאפו להיות “כמו כולם”. הוא ידע היטב כי אין כל סיכוי לשנות את עם ישראל אם הם יקפידו לשמור על היותם “בני אלוקים”. כדי לדרדר אותם לשאול תחתיות יש להכניס להם לראש את הרצון והשאיפה לחקות את פלוני, להידמות לאלמוני, להיות “כמו כולם”
