רק שבתו יתן ורפא ירפא
מהמילים “ורפא ירפא” דורשים חז”ל בגמרא (בבא קמא פה ע”א(: “מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות”.
למה ניתנה רשות לרופא לרפא – אם הקב”ה היכה מישהו, איך אתה הולך ומרפא את המכה?! על פי השכל היה אסור לרופא לרפא. הקב”ה מביא על מישהו מחלה – אתה אל תתערב לו בענינים, אל תלך לרפא את מה שהקב”ה היכה. אבל בפסוק כתוב “רפא ירפא”, משמע מכאן שיש רשות לרופא לרפא. כלשון רש”י: “ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי?!” כלומר: איננו אומרים שכיון שהקב”ה היכה, כיצד רשאי הרופא לרפא?!
אמנם הרמב”ן כותב שעובדי ה’ שיש להם ביטחון אמיתי בה’, אינם צריכים ללכת לרופא, שהרי מה לרופא בבית יראי ה’? ואכן יש אנשים שנוהגים כך, ולא הולכים לרופא, והדבר מותר להם, משום שהם אמתיים באמונתם שהרפואה באה רק מה’. אבל שאר בני אדם חייבים ללכת לרופא. וזאת על אף שכאשר היתה שביתת רופאים של מאה ימים, התמותה ירדה בשבעים אחוז. הנה לנו כי הרפואה אינה מהרופאים, ואלי גם להיפך… אך בכל זאת, עיר שאין בה רופא אסור לדור בה.
ה”חפץ חיים” כותב שמוכח מכן בבירור, שכל ענייני הצער שמזדמנים לאדם, ואפילו אם אחד מחרפו ומגדפו וגורם לו נזק וצער – הכל מן השמים. הקב”ה היכה, לא האדם ההוא היכה. כאשר אדם מזיק לרעהו, הוא רק שליח שנשלח לעשות שליחותו. אולם עם זאת “מגלגלים זכות ע”י זכאי, וחובה על ידי חייב”, ואותו אדם גם ישא את עונשו. ה”חפץ חיים” היה רגיל להמשיל משל, שכאשר מישהו היכה את הכלב במקל, הכלב הולך ברוב כעסו, ונושך את המקל, מבלי להבין שמי שהרביץ לו זה האדם שמחזיק במקל.
אנחנו נמצאים בתקופה כל כך קשה אין לימודים סדירים, גם בימים כתיקונם היינו רוצים להרחיב את הזמנים, והנה אנחנו לומדים דרך הטלפון, דבר שהוא מינימלי, איננו יודעים מה ההשלכות לעתיד בנינו ובנותינו מתקופה זו, חובה עלינו להתחזק ולדעת שהקב”ה רוצה מאתנו משהו, וככל שנתחזק, ודאי שתקופה זו תהיה לתועלת ולהתחזקות, ויצא ממנה טוב.