אנחנו נמצאים כבר ביום הדין, כל מה שנעשה בשנה הבאה (וההשלכות לשנים שיבואו אח”כ) הזכות שאנחנו יכולים לבא איתו כדי לזכות בדין, זה מידת האמונה שהיא היסוד הגדול של כל התורה כולה – “בא חבקוק והעמידם על אחת צדיק באמונתו יחיה”, ואולם ידוע מה שהקשה מרן הגר”ח זצ”ל מה עניינה של חובת האמונה, שהלוא המושג ‘אמונה’ צריך לבוא במקום שהשכל אינו יכול להשיג, שכאשר האדם אינו יכול להבין ולראות דבר כל שהוא בעצמו הוא צריך להאמין, אבל ענין זה של מציאותו יתברך היא מהמושכלות הפשוטות ביותר שהרי אי אפשר שהעולם יתנהל מעצמו, ואם רק מתבוננים מעט בעולם מבינים שאי אפשר לבירה בלא מנהיג וודאי יש מנהיג לבירה, וכמו שאמר הכתוב ‘מבשרי אחזה אלוק’, וא”כ מדוע הכרה זו שיש בורא לעולם נקראת ‘אמונה’, עד כמה שהשכל הפשוט מחייב זאת. וביאר מרן הגר”ח זצ”ל שאכן במקום שהשכל יכול להשיג שיש בורא לעולם כשהכל מתנהל כמו שצריך, זה באמת מושכל פשוט ולזאת לא תקרא אמונה, אלא שהיכן ששכל האדם מפסיק, שם מתחילה האמונה, וביאר שתפיסת שכל האדם מוגבלת למערכת שנתונה לשלטון הזמן והמקום, וכל מה שהוא למעלה מן הזמן והמקום שם כבר אין לו מושג, ומכיון שכל עצמותו של הקב”ה הוא למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, בזה חלה עליו חובת האמונה, כלומר שדוקא במה שלא מבינים צריך להאמין אך מה שמאמינים כי אפשר להבין – זאת לא אמונה אלא זה מושכל פשוט. אכן צ”ל מהו הדרך לכך. החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פ”א אות ח’) מאריך לבאר את חסרונותיו של כח הדמיון, לפי שהדמיון הינו כח נאצל מן השכל, והוא הסתכלות שטחית ובלתי עיונית וטבעו לשכנע את האדם ואוסר את ליבו וכו’. אך מבאר כי לדמיון ישנו צד חיובי גם כן, וזה כאשר משתמש בו להשיג אמונה זכה ובהירה מעל מה שהשכל יכול לקלוט, כלומר שעד כמה שהאמונה היא להאמין בדברים שאינם נתפסים בשכל ממילא בענייני אמונה אין מקום לדיון שכלי אם זה מובן או לא,

כשאדם יודע שהכל מאת הבורא יתברך, אז הוא מתחבר לבוראו, ומתרפק בחיקו, שהרי הוא בידיים שלו, וזה הזכות לכתיבה וחתימה טובה.