“ואשא אתכם על כנפי נשרים”.

רש”י מסביר את המשל  – הנשר כשבא להעביר גוזליו ממקום למקום, אינו נוטלם ברגליו כשאר עופות, שיראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, אבל הנשר ירא רק מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני, אף הקב”ה נשא את ישראל על כנפי נשרים, כשמצרים השיגום על הים, היו יורים בהם חיצים ובליסטראות, מיד “ויסע מלאך האלקים … ויבא בין מחנה מצרים”. אלא שיש לשאול שאלה פשוטה, איך מתחילה גוזלו של הנשר עולה על כנפי הנשר, הרי הנשר עצמו אינו יכול לעשות זאת?

מתרץ הרש”ר הירש שכדי לעלות על כנפי הנשר, הגוזל הרך והחלש חייב לקפוץ. הוא חייב לאגור את מלוא כוחו ולעשות את הכמעט בלתי אפשרי, לקפוץ. אכן, אחרי שהוא עולה על כנפי הנשר הוא יכול לעוף ולהתרומם למקומות ולדרגות שלעולם לא חשב עליהם, מכל מקום הצעד הראשון תלוי בו. אף אנו כאשר עומדת מולנו משימה קשה ואנחנו זקוקים לסיעתא דשמיא, עלינו לדעת כי הקפיצה הראשונה עם כל הקושי וחוסר הבטחון – היא תלויה אך ורק בנו!

מה יכול לתת לנו את הכח לתת את הקפיצה הזו?

הידיעה שהמעשה שאנחנו עושים עושים נחת רוח להקב”ה ובונים עולמות בעולם הזה ומקרבים את הגאולה בבחינת “והיה ה’ למלך על כל הארץ”

ר’ אהרן לייב זצ”ל סיפר ששמע פעם מעשה מקרוב של החפץ חיים זצוק”ל, שנסע פעם החפץ חיים עם עגלה שהיתה נקראת בימים ההם בשם “דראז’קע”, ונסע איתו ביחד אותו הקרוב, וכשהגיעו למקום שהיו צריכים להגיע, לקח הקרוב ההוא ושילם שכר לבעל העגלה, אמר לו החפץ חיים “אתה יודע מה עשית!” ונבהל מה רוצה ממנו הח”ח. והסביר לו הח”ח אתה יודע מה עשית? קיימת ביומו תתן שכרו, וקיימת את הלאו של לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, והתחיל לחשב עמו שיראה את המצות שעשה, ואמר לו: אתה יודע! את כל זה עשית עכשיו.

וכשעושה מעשה הגון שעי”ז אנשים באים לידי אהבת ה’ הוא חושב בלבו “ושמח” שמקיים עכשיו מצות “ואהבת את ד’ אלוקיך”. שדרשו חז”ל שכלול בזה ג”כ שיביא לידי כך שיאהבו האנשים את הקב”ה, וחושב בלבו עכשיו אני גורם בזה נחת רוח להקב”ה, ובזה הוא מכניס שמחה בלבו שמקיים עכשיו מצוה גדולה כזאת!

בשעה שאדם מקיים מצוות הוא יודע שהוא מקיים ואהבת את ד’ אלוקיך שזו “המצוה הגדולה ביותר” ומי זוכה לאהבת ה’?! אך לכל הפחות לקיים את הסניף של אהבת ה’ שיכול לקיים בזה, וממילא יש לו את הכח לתת את הקפיצה שמשם כבר יהיה לו את כל הסעתה דשמיא להמשיך ולגדול.