פעמים בודדות מאיר לנו הקב”ה גם בעולם הזה החשוך, קרן אור של סיפור כזה או אחר, כדי שנוכל להרגיש בחוש שזיכוי הרבים הגדול בעולם מתקיים ליד הסטנדר! את הסיפור שלפנינו שמעתי מהגאון רמ”מ שולזינגר זצ”ל בעל ‘משמר הלוי’ לפני קרוב לעשרים שנה:

היה בבני ברק יהודי ת”ח גדול, רבי עזרא ברזל, שהיה מלומדי ביהמ”ד ‘ירחי כלה’. יום אחד ניגש אליו אברך ובידו הזמנה לשמחה שהוא זוכה לערוך. מטבע הדברים ההזמנה היתה נימוסית ואותו אברך לא התכוון שבאמת הגר”ע ברזל יטריח את עצמו, אך להפתעתו השיב לו ר’ עזרא: “אני אבוא לשמחה שלך, כי את החיים שלי אני חייב לאבא שלך”.

אותו אברך פתח עיניים נדהמות. אף פעם לא שמע מאביו את השם של ר’ עזרא, ולא ידע מעולם שיש להם קשר.

ר’ עזרא פתח וסיפר: כשהייתי ילד בן ארבע עשרה, למדתי בירושלים איפה שלמדתי, והיו לי ניסיונות קשים מאד כן ללמוד או לא ללמוד, בקיצור מה שקוראים היום ‘משבר’. לא היה לי עם מי לדבר, לא היה מי שיבין אותי. נכנסתי בשברוני לבית המדרש בשכונת ‘כרם’ בירושלים, וכשאני נכנס אני רואה שני אברכים צעירים יושבים ולומדים חברותא, אחד מהם היה אביך הגאון ר’ טוביה ליסיצין והשני היה ר’ אהרן ביאליסטוצקי. היו הם אברכים צעירים שהיו אריות בתורה, וישבו ולמדו חברותא ב’ברען’ בלי לדבר דברים בטלים שש שעות! לומדים ולומדים ולומדים… שהשמים והארץ יתהפכו, והם לומדים. אנשים נכנסים לבית המדרש, אנשים יוצאים, והם יושבים ולומדים ולא אכפת להם מכלום. ככה שש שעות.

נדלקתי מזה. חשבתי לעצמי, אם אברכים כאלו יכולים ללמוד בחשק כה עז, בודאי אף אני יכול ללמוד כך, ומאז נכנסה בי חשקת התורה, ומאז אני לומד ולומד. כל מה שאתה רואה “עזרא ברזל”, הכל אבא שלך אשם!! לו יצוייר שאביך היה יושב עם החברותא ואחרי קצת זמן היו מתעייפים, ומתחילים לשאול ולדבר מה עם זה ומה עם זה, אז עזרא ברזל היה נשאר עם הארץ!

לאלו שלא הכירו צריך לספר, שהגר”ע ברזל סיים בגיל עשרים שלושה סדרים ונבחן עליהם אצל גדולי ירושלים, היה חברותא של הגה”צ ר’ שלום שבדרון זצ”ל, וסיפר שמלמחרת פורים עד ר”ח אייר הם עשו חזרה על מסכת בבא בתרא אותה למדו בזמן חורף שמונה פעמים!

גם הלומד תורה משפיע על הרבים. את רוב ההשפעה לא נראה בעיני בשר, אלא אנו צריכים לדעת בידיעה ברורה שהיא קיימת. פעמים בודדות מאיר לנו הקב”ה גם בעולם הזה החשוך, קרן אור של סיפור כזה או אחר, כדי שנוכל להרגיש בחוש שזיכוי הרבים הגדול בעולם מתקיים ליד הסטנדר!

הרב מפוניבז’ היה מצטט את הגמרא בברכות: “אמר רבי יוחנן, בשעה שהקב”ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה איש, מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה”. והיה מפרש את הגמרא כדרכו: גם אם יש תשעה – אם אין “איש”, אין בעל יוזמה – לא יהיה מנין! אך אם יש, ולוּ אדם אחד – אבל הוא “איש”, יהיה מנין…

ר’ ירוחם, המשגיח הנודע של ישיבת מיר, העלה את ישיבתו לפסגות ודרש מכל אחד ואחד להיות “איש”. באחד מהוועדים האחרונים שמסר בחייו לפני בין הזמנים אמר: “הבחורים שבים לבתיהם בכל רחבי פולין וליטא, בעגלות, ברכבות ובמכוניות. אתם מגיעים לעיר אחת, יורדים מהעגלה וממתינים לרכבת, הרציף הומה אדם. יהודים וגם נכרים. כשיראו אתכם יתקבצו סביבכם: בן תורה, איש מעלה, יש לו מה לומר, להקנות ולהנחיל. הרכבת מגיעה ואתם עולים לקרון – הנוסעים היהודים יישבו לצידכם, ממולכם, יעמדו סביבכם: בחור ישיבה, אישיות נעלה, ימשכו אליו כברזל למגנט!”…

הבחורים היו רגילים לדרשותיו ולדרישותיו, אך כעת חשו שזה רף גבוה מדי, ציפיה בלתי מציאותית בעליל!

כעבור שלושה חודשים נפטר ר’ ירוחם. בין ההספדים הרבים שנישאו עליו היה הספדו של הרב מובשוביץ זצ”ל מוותיקי תלמידיו, שסיפר: “בסערת מלחמת העולם הראשונה גלתה ישיבת סלובודקה, וכשהסתיימה המלחמה התכוננו לשוב לסלובודקה. ה’סבא’ שיגר מברק לתלמידו ר’ ירוחם וביקש שישתדל לפתוח את ישיבת סלובודקה ולחדש את סדריה, כדי שהתלמידים לא יבואו לחלל ריק אלא מיד ישתלבו בלימודים.

“ר’ ירוחם ירד בתחנת רכבת הקרובה, משם ועד לישיבה, מהלך כחצי שעה, הלך רגלִי. בעלי חנויות שראוהו, מיד סגרו את חנותם והצטרפו אליו. נפחים, סנדלרים, רצענים, בני נוער מובטלים ועוד ועוד. ר’ ירוחם הגיע לבנין הישיבה כשיחד עמו הולכים שלוש מאות איש! עלה לישיבה ופתח בשיחה מוסרית, שלאחריה התיישבו שלוש מאות היהודים ללמוד תורה”.

שמעו בני ישיבת מיר, והבינו. הוא לא דרש מהם דרישה מופקעת, אלא בדידו הוי עובדא. זה כוחו של “איש”!