“ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” (פ”כ פי”ז.)

פרשתנו עוסקת בעיקר במעמד הר סיני שבו היתה קבלת התורה, ומבואר בפסוקים שמעמד הר סיני לא היה רק ה’היכי תימצי’ למסור את התורה לעם ישראל מאת הקב”ה,

אלא היה מעמד של גילוי שכינה עצום שבו התגלה ה’ אל עם ישראל ועימו נלוו קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד.

והטעם שהתורה נמסרה לעמ”י דוקא בצורה זו, הוא כמבואר בפסוק  “בעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”,

כלומר הצורך שמחמתו נתנה התורה בצורה זו של ‘יראה ופחד’ הוא כי היה צריך ל-‘נסות’ את בני ישראל ולהחדיר יראת ה’ בליבם – ‘לבלתי יחטאו.’

‘ ויראה זו של קבלת התורה לא הסתיימה אחר מעמד הר סיני, אלא אף מאוחר יותר שוב נצטוו ישראל לזכור את אותו המעמד ואת המראות הגדולות שראו, וכמו שכתוב בפסוקים בפרשת ואתחנן “רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, יום אשר עמדת לפני ה’ א-להיך בחורב, באמור ה’ אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, ואת בניהם ילמדון”.

וכתב שם הרמב”ן שישנה מצות לא תעשה המזהירה מלשכוח את מעמד הר סיני , ועוד הוסיף, שאף פירש הכתוב טעם הדבר באומרו אשר ילמדון ליראה אותי שזו הסיבה למעמד ההוא. ועלינו להבין את יסוד הדברים מדוע באמת הוכרחה התורה להימסר רק ע”י שתכנס היראה בעמ”י, ועד כדי כך שאף נצטווינו לזוכרה תמיד ולא התאפשרה ללא כך.

 ונראה לבאר שהנה בפסוק בפרשת יתרו כתיב “בעבור נסות אתכם” ופי’ רש”י ‘נסות’ – הוא לשון הרמה וגדולה, שמתן תורה היתה משום שרצה ה’ לרומם ולגדל את עמ”י בעולם מעל כל האומות,

אך הנצי”ב מבאר שעניין זה של הגדולה היה לגדל את עמ”י בתוך עצמם ולהגביה מעלת הנפש שלהם, והוצרכו להגבהת הנפש בשביל שיוכלו לעמוד בתמצית כוחם לקיים התורה ולהתמסר בעבורה, שכמו שבמעמד הר סיני עמדו כנגד כל הקשיים שהוטלו עליהם מפחד הקולות והברקים.

כך גם במשך הדורות יקיימו את התורה כנגד כל קושי וכל דחק, וכן יש לציין עניין המעמד הזה בשביל “שתהיה יראתו על פניכם” למשך כל יום ובכל היום וכציווי התורה בפ’ ואתחנן שיזכרו המעמד של הר סיני כל הזמן, עיי”ש עוד באריכות דבריו.

נמצא לפי דבריו שאכן במעמד הר סיני היה גם מטרה מצד עצמה בשביל עצם קיום וקבלת התורה, שע”י שתכנס היראה בליבם יוכלו לקיים התורה במסירות הנפש, וכך מבאר גם הרמב”ן שהלשון ‘נסות’ הוא עניין של ‘הרגל’ דהיינו שתכנס האמונה והיראה בליבם עד שיהיו מורגלים לקיים התורה ויוכלו לקיימה בכל מצב וזמן.

ומה שכתב הנצי”ב שמעמד הר סיני היה להגביה את מעלת הנפש שרק היא בכוחה ובאפשרותה לתת לאדם לקיים התורה ולהבינה,

העניין מבואר בדברי החזו”א (או”ב פ”א יב( שלהשגת החכמה מוכרחים לנפש גבוהה הבאה על ידי מידות טובות ורוממות הנפש ועי”ש באריכות. ואולם בנוסף לעניין היראת שמים שבשביל כך היה צורך בצורה זו של ‘מעמד קבלת התורה’ כפי שהיה, ישנו עניין נוסף המבואר בתוך הפסוקים עצמם והוא העניין של ‘מסירת התורה’ וכמבואר בגמרא במסכת קידושין (דף ל.) ‘אמר ר’ יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנאמר “והודעתם לבניך ולבני בניך” וסמיך ליה “יום אשר עמדת לפני ה’ אלוקיך בחורב”, מבואר בגמרא שישנו קשר ישיר בין עצם מעמד הר סיני לבין מציאות זו שאדם מלמד את התורה לדורות הבאים וממשיך את נצחיותה, ואף חלק זה שהיה במעמד הר סיני נובע מאותה יראה שהייתה שם, ודבר זה מתבאר מהמשך דברי הגמ’ שם המביאה את הפסוק בואתחנן האומר “באמור ה’ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון”, דהיינו, שמטרת הר סיני היתה להחדיר בעמ”י דרגה כזו של יראת שמיים עד כדי כך שאף את יראה זו ימסרו לבניהם הגם שלא היו במעמד הר סיני.

העולה מן הדברים שירא”ש במטרתה לקיים את התורה באדם עצמו ואף להביאו להמשיך את מסירת התורה ונצחיותה. ודברים אלו מבוארים במשנה באבות (פ”ג מט”ו) ‘כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת’.

וכן דברי הנביא בישעיה (פר’ לג ו)”יראת ה’ היא אוצרו” ומבארת הגמ’ (שבת לא.) שירא”ש היא ה’אוצר’ שבו נשמרת התורה.

ומעתה לאחר שהתבאר ההכרח הגדול שיש בתורה עם ירא”ש דוקא, הן בשביל קיום התורה מצד עצמה באדם, והן בשביל נצחיותה וקיומה לדורות, עלינו לדעת מה ענינה של היראה וכיצד נוכל להשיגה.

והנה בדברי הפסוק המבאר שמטרת מעמד הר סיני היה בשביל החדרת היראה בעם ישראל מצינו לשון המורה על ‘פנימיות’ שכתוב “בעבור תהיה יראתו על פניכם” ותוכן העניין של ה’פנים’ זה להראות וללמד על כלל פנימיות באדם, (וכבר פירש בעל הטורים שפסוק זה עולה בגימטריא ‘בושת פנים'( וכמו”כ כתוב “יראת ה’ בלבבו” והלב הוא ג”כ חלק עמוק ופנימי ביותר באדם, והדרך להחדיר את היראה בפנימיותו של האדם היא מתוך שיתבונן ויכיר ברוממות הבורא יתברך, וכשם שבמעמד הר סיני ע”י שנגלה כבוד ה’ ועוזו על עמ”י בבירור גמור נגרם שהם הכירו ברוממותו וניקבעה בהם היראה, כך גם כל אדם שיכיר ברוממותו של הקב”ה מיד תכנס היראה בלבבו.

וכך לשון הרמב”ם בפ”ב מיסודי התורה ‘והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד וכו”, עכ”ל.

אולם, אף הדרך להכיר ברוממותו איננה קלה, ובימינו הדרך לכך היא ע”י הלימוד בספרי המוסר והיראה, וכמבואר בחזון איש (או”ב פ”ד יב) שעל ידי לימוד המוסר מתעורר אור הצחצחות של נפש האדם, ועי”ש שמבאר שמאחר ופעולת המוסר היא להגביר את אור הנפש שבאדם עצמו, לכן תועלת השפעתה בכל אחד ואחד משתנה לפי כוחות נפשו, וכמו”כ על כך אחד לבחון ולברר לעצמו מאלו דברים הוא מתעורר לחיזוק ולפי זה עליו ללמוד ולהתחזק.

וענייני היראה המדוברים הינם נוגעים ומעשיים לחיינו יום יום, מפני שכאמור מעמד הר סיני אינו דבר שהיה ואיננו, אלא בכל פעם ופעם שאדם לומד תורה עליו ללומדה כצורה שהתקבלה בסיני, וכך לשון הגמ’ במסכת ברכות (כב.( ”והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה’ אלוקיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה, אף כאן באימה וביראה בתת ובזיע’, ע”כ.

וביאור הדברים, שכמבואר יראת ה’ מגיעה ע”י הכרת רוממות הי”ת, ולכן גם לימוד התורה צריך להיות בהכרה שתורה זו שאנו עוסקים בה היא התורה שניתנה מסיני והיא זו שקבלנו ישר מהקב”ה ונמסרה מדור לדור ממעמד הר סיני ועד דורנו אנו, ובלימוד באופן זה התורה תתקיים בנו.

וע”י שניגש ללימוד התורה בהכרת רוממותה והבנת עוצם נצחיותה ונרבה בלימוד המוסר כפי שורש נשמתנו נזכה שהתורה תתקיים בנו ובזרענו עד עולם, ונזכה להתעלות מכח התורה ולהיות ת”ח אמיתיים.

החודש הזה לכם מראש הישיבה הרב יהושע איכנשטיין שליט”א

החודש הזה לכם ראש חודשים הוא ראשון הוא לכם לחדשי השנה” )י”ב, ב’)

כתב הספורנו וז”ל, ‘מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחודשי השנה, כי בו התחיל מציאותכם הבחירי’. עכ”ל.

הספורנו מבאר כי רק מאותו החודש התחילה מציאותם של ישראל כבוחרים, והדבר תמוה, וכי לפני כן לא היו להם כל המצוות, והרי נצטוו כבר על המילה, והיו חייבים בשבע מצוות בני נח, ויעויין ברמב”ם ביסודי התורה שהוסיף עוד כמה דברים שהיו חייבים בהם עוד קודם שיצאו ממצרים, ומדוע אומר הספורנו שלפני יציאת מצרים לא היה להם בחירה.?

ונראה דהכוונה בדברי הספורנו היא שאם כי ודאי שגם לפני כן היה להם מצוות לקיים והיו חייבים לבחור בטוב, אך זאת לא היה מציאותם לא היה להם מציאות של ‘בוחרים’. דהיינו שכל עוד שהיו עבדים לפרעה היו משועבדים אליו ומחויבים לרצונו בלבד, למלאות את מכסת האבנים דבר יום ביומו, ולעשות ככל שיושת עליהם, והיינו שהזמנים שלהם לא היו להם, כי הזמן של עבד שייך לאדונו, וכנגד אמר ה’ “החודש הזה לכם ראש חודשים הוא” כלומר החודש הזה הוא החודש הראשון שממנו ואילך הזמן יהיה לכם לעשות בו את רצונם שלהם, הם הפכו לבעלים על זמנם, ומרגע שנעשו בעלים על זמנם ולא היו מחויבים לרצונו של מלך מצרים, אז הם הפכו למציאות של בוחרים. ומבואר אם כן שחלק מהותי במציאות של בוחר הוא הבעלות על הזמן, ואכן מפסוק זה קבלו חז”ל את הכח לקדש חודשים,

כמבואר ברמב”ן שלימד שקידוש החודש הוא דבר שנתון לבית דין, ומדרשו של פסוק זה הוא ממש כמשמעות הפסוק שכאן עם ישראל קיבל בעלות גמורה על המציאות של זמן, ולכן יכולים לקבוע אם ראש חודש יהיה היום או מחר ולפי זה משתנים כל סדרי הבריאה. ב. בתחילת ספר בראשית מביא רש”י את דבר המדרש ‘אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בראשית, משום ‘כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים’, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו’. וצריך ביאור מדוע לא צריכים את כל מעשי האבות והלוא קימ”ל שמעשי אבות סימן לבנים, וצריך לדעת את כל מעשה בראשית, ומה הכונה שהיה לו להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם.

ונראה דעניין מבואר ע”פ דברי הרמח”ל בדעת תבונות, שכתב שבעולם נוהג מידת הדין ומידת החסד, שבדין אם האדם זכאי לקבל משהו הוא מקבל ואם לא לא יקבל, ואילו במשפט האדם יכול לזכות להטבה אפילו אם לא מגיע לו על פי מעשיו. ומבואר כי במשך כ”ו דורות שמבריאת העולם ועד יציאת מצרים, (הלוא הם כ’ דורות שמאדם ועד אברהם אבינו ועוד ו’ דורות יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה)

ובמשך כל הדורות הללו היה העולם קיים במידת החסד “כי לעולם חסדו”, וביציאת מצרים עבר העולם להנהגת המשפט ההנהגה של “אם בחוקותי תלכו ונתתי מטר ארצכם וגו’, ואם לא תשמעו לי וגו’, זוהי הנהגה של משפט, ובזה מתבטא בצורה החזקה ביותר מציאות של ‘עולם בחירי’, עולם שמתנהל בהתאמה למעשיהם של הבוחרים. והנקודה של המעבר הזה היה במצווה זו מצוות קידוש החודש שהיא הראשונה נצטוו בה ישראל כחלק מהיציאה ממצרים, וזהו התוכן דברי המדרש, כלומר שבזמן של בראשית היה העולם עולם לא נכון בריאה שמתנהלת שלא כפי המתכונת בה היא אמורה להיות, ולכן לא היה לו להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, כי מנקודה זו העולם עבר למתכונתו התקנית, מתכונת של ‘מציאות בחירי

‘ ומדברי הספורנו אנו מגיעים לעומק נוסף בהבנת דברי המדרש הללו, כי מצוה זו שחז”ל אמרו שהיה לו להתחיל ממנה את התורה אינה מצוה אקראית בעלמא שכיון שהיא הראשונה משם היה צריך להתחיל את התורה, שהרי הוא ביאר שמצוה זו מבטאת את היציאה מתחת יד מצרים, למצב של בוחרים, שזה החודש הראשון שהוא ‘לכם’, ומפני זה היה לו להתחיל את התורה דווקא במצוה זו, שלא זו בלבד שהפכו לבוחרים בכך שנצטוו עוד מצוה, אלא זו מצווה שכל מהותה מתאפשר היות וכלל ישראל הפכו ונהיו לבוחרים, ולכן אין יותר מתאים להתחיל את התורה במצווה זו שהיא תוכן ומטרת כל הבריאה – שיבוא האדם הבוחר לעולם ועל פי בחירתו בטוב תונהג כל הבריאה. והנה בסידור הגר”א )שיח יצחק (מבאר את המילים ‘ברוך עושה בראשית’ על פי מה שכתוב בגמרא בר”ה )לב, א שם( שמתק’ על דברי המשנה באבות ‘בעשרה מאמרות נברא העולם’, לפי שבתורה מוזכר רק תשעה פעמים “ויאמר א-לקים” ומתרצת הגמרא ‘בראשית נמי מאמר הוא’. ומבאר זאת הגאון זצ”ל שמאמר זה של ‘בראשית’ מתייחס אל בריאת הזמן עצמו, כלומר שאם אין מציאות של זמן לא שייך כל ראשית ואחרית, כי ראשית היינו תחילת הזמן והאחרית היא סופו, וכיון שכתוב בראשית ברא א-לקים ומבארת הגמרא בראשית נמי מאמר הכוונה במאמר זה הוא יצירת המושג ‘זמן’, והיינו ‘עושה בראשית’, שעצם ההתכנות של מושג ‘בראשית’ כולל עשייה בפני עצמה והיא בריאת הזמן.

לאור דברי הגר”א מתבאר עוד יותר מדוע קידוש החודש היא המצווה הראשונה, כי במצוה זו מסר הקב”ה לבית דין את כל בריאת הזמן ומסר אותו לשליטתם, ויש כאן רובד נוסף בביאור דברי רש”י בתחילת בראשית, שהרי מצוות החודש עצמה היא גופא ההתגלות המוחשית ביותר לכך ש-‘כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים’, כי במצוות קידוש החודש נתן הקב”ה לישראל את השליטה על עצם המציאות, השליטה במערכת של ‘זמן’, את כח מעשיו הגיד לעמו בכך שנתן את החודש הזה ‘לכם’. ג. אך בעיקרם של דברים עדיין יש להתבונן ולהבין מדוע עניין הנהגת הבריאה כרוך בהכרח בהימצאותו של האדם הבוחר בעולם, ועד כדי כך שכאשר נהיו ישראל לבוחרים הם קבלו לידיהם את השליטה על עצם הבריאה.

בתחילת ספר נפש החיים פותח הגר”ח מוואלז’ין בדברים עמוקים מאוד בסדר בריאת האדם, ונביא בקיצור את היסוד העולה מדבריו. בפרשת בראשית כתוב “ויברא א-לקים את האדם בצלמו בצלם א-לקים ברא אותו”, שם ‘א-לקים’ הוא השם שבו נברא העולם “בראשית ברא א-לקים את השמים ואת הארץ” שם א-לקים עניינו שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכוחות כולם, ושהוא ברא את העולם ואת כל מה שיש בו, שם זה מורה שהוא גם המשגיח בפרטות על כל בריה ובריה ונותן לו חיים וקיום בכל רגע ורגע, כעניין המחדש בטובו בכל יום תמיד, זהו עניינו של שם ‘א-לקים’

ובנקודה זו אומר רבי חיים מוואלוז’ין דבר נורא, שכאשר התורה אומרת שהאדם נברא ב’צלם א-לקים’, זאת אומרת שהקב”ה נתן בתוך האדם את אותו כח א-לקי עצום לחולל בעצמו בריאת העולם, וזה כולל הן את ברייתו, והן את משך קיומו בכל רגע ורגע, גם את זה נתן הקב”ה בידי האדם בידי מי שנברא בצלם א-לקים. וז”ל )שער א פרק ג( ‘זהו ויברא א-לקים את האדם בצלמו בצלם א-לקים גו’. שכמו שהוא ית”ש הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם. ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו. כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות. עפ”י כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש, כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו. כאלו הוא ג”כ הבעל כח שלהם כביכול’. עכ”ל

עד כמה שהאדם נברא בצלם אל-קים ניתן בו כח א-לקי ממש, מה הוא בורא עולמות אף האדם בורא עולמות, ומביא הנפה”ח מהנביא ישעיה “ואשימה דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לטעו שמים וליסוד ארץ”, הקב”ה נתן באדם את דברו לטוע שמים וליסוד ארץ ולחולל מעין מעשה בראשית, זהו כוחו של האדם מראשית בריאתו. ואמנם, עם זאת שנתנו לו לאדם כוחות אלו, אבל כדי להחזיק בהם ולהשתמש בהם צריך להיות ראוי לכך, שהרי בתחילת בריאתו היה האדם עפר מהאדמה, העפר הזה הוא גשמי לחלוטין, אלא שבתוך העפר הגשמי נפח הבורא נשמת חיים, ורק על ידי זה “ויהי האדם לנפש חיה”, החיים של האדם הם על ידי ה’נשמת חיים’ שבו, לולי זה האדם נשאר גשמי לחלוטין, ובגשם הזה אין לא צלם א-לקים וודאי שלא כוחות א-לקיים, דברים אלו הם החלקים של הנשמה, ורק לנשמה ניתן הכח הגדול “לטוע שמים וליסוד ארץ”.

 ובמצב הזה האדם נתון מרגע בריאתו, מצד אחד הוא כולל את הגוף החומרי עפר מן האדמה, וכאשר הוא השולט באדם אין לו כל מעלה מיוחדת, והוא כשאר כל בעלי החיים “נמשל כבהמות נדמו”, מעלת האדם באשר הוא אדם היא כאשר מי ששולט בו מי שמנהל אותו זהו ‘צלם א-לקים’ שבו, זהו האדם נזר הבריאה פאר היצירה, וככל שהנשמה גוברת מתגלה יותר דמות הצלם הא-לקי שבו, והוא זה שבידו נתנה הבריאה. ד. ארץ מצרים, היתה הגילוי הגדול של החומריות בעולם כולו ‘זרמת סוסים זרמתם’, המציאות שלהם היא מציאות בהמית מופקעת מקדושה ורוחניות, מציאות שכל כולה אומרת ‘לא ידעתי את השם’, ותחת המלכות הזו היו ישראל משועבדים, הם היו תחת שלטון החומר החזק ביותר בעולם, צורת אדם הנתון לשליטת החומר הוא ההיפך הגמור של ‘צלם א-לקים’. כשישראל היו תחת יד מצרים לא היה להם שום חיבור למציאות הפנימית של העולם, אבל ביציאת מצרים הכל התהפך, כי כשנגאלו ישראל הם יצאו משלטון החומר,

ובשעה זו המצוה הראשונה שמצווה הקב”ה את משה “החודש הזה לכם, ראש חודשים הוא ראשון הוא לכם לחדשי השנה”. קידוש החודש הוא ביטוי לכך שכלל ישראל חזרו למעלתם האמתית מעלת צלם א-לקים, ראשית כל כפשוטו כמש”כ הספורנו, שמכאן ואילך הם הפכו לבוחרים והזמן הוא שלהם, אבל העומק הנפלא שבזה הוא כמו שהתבאר, שברגע שיצאו מתחת יד מצרים החומרית וחזרו למעלת האדם ול’צלם א-לקים’ שבו, הם קבלו גם את השליטה על הבריאה כולה, כי העולם ניתן לשליטת האדם, אבל רק אם הוא באמת אדם הבוחר בטוב ונשלט בכח הנשמה הא-לקית שבו, אבל מי שנגרר אחר החומר לא זהו האדם נזר הבריאה כי “נמשל כבהמות נדמו”. ביציאת מצרים כלל ישראל חזר למעלתו, אבל התנאי לכך היה לצאת משלטון החומר, מצרים היתה מלכות שכולה חומר והגאולה משם היתה חזרה לעולם של רוחניות, אבל בזה לא נגמר החומר, בכל אדם עדיין יש את אותו “עפר מן האדמה”, החלק הפחות יותר ובידינו נתונה הבחירה האם להעדיף את הצלם א-לקים שבנו ולהמשך אחר רצון ה’ להתחבר אל הרוחניות שבבריאה, או חלילה להיסחף אחרי המשיכה לדברים הפשוטים דברים שהעולם מלא בהם על ימין ועל שמאל, אבל דברים שריקים מכל תוכן של רוחניות, עם ישראל אמנם קיבל את השליטה על הבריאה אבל זה מותנה כשאנו באמת מגלמים את החלק העליון שבנו. וככל שנרבה לבחור בטוב נגביר את שלטון הנשמה שבנו ונתחבר למציאות האמתית של הבריאה ונקבל לידינו את הכח להיות רוחניים יותר ונזכה לתקן ראשית את עצמנו, נתרומם יותר נידבק יותר בקדושה, אבל מעבר לכך על ידי מעשים טובים ובבחירה בטוב אנו מקבלים יותר את הכח לברוא את העולם ולהשפיע עליו, וככל שאנו מחזקים את עצמנו כבוחרים גדלה ההשפעה הכללית על טוב העולם. במצב היום שהעולם שבחוץ מתדרדר יותר ויותר למעשי ארץ מצרים, אנו חלק ה’ בעולם צריכים לעמוד מנגד, להתחזק כמה שאפשר להוציא את מצרים שבתוכנו, שזה אומר לא להמשך אחרי החומר אלא לחפש ללכת אחר הטוב, נגלה את ה’צלם א-לקים’ שבנו ויהיה יותר קדושה לעולם, ומלאה הארץ דעה את ה’.

“אהבתי כי ישמע ה’ את קולי תחנוני, כי הטה אזני לי ובימי אקרא”, פותח דוד המלך ע”ה בשירה והודאה על שהקב”ה שמע לקולו. אבל המשך דבריו הוא: “אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא”.

מסביר החתם סופר זי”ע, שיש שתי בחינות של “בשם ה’ אקרא” – “כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”, וגם “צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא”. כי עיקר הברכה הוא על קבלת פני שכינה, וכשם שמברך על הטובה כי הרגיש קבלת פני שכינה, כך גם בשעת הרעה, אינו תולה זאת במקרה ח”ו, אלא במציאות ה’, וממילא הוא מוצא את השי”ת גם בתוך הצרה ויגון, ומברך וקורא בשמו ית’ על שזכה לקבל פני שכינה גם בזה.

כל דבר בעולם שעוצר את מרוץ החיים, כל חידוש שיש בבריאה, יש בזה קבלת פני שכינה.

במדרש תנחומא בפרשת וישב מובא מעשה על רבי שמעון בן רבי שהגיע בפעם הראשונה לעיר קיסריה, שהיתה עיר מודרנית ורומאית, וראה שם ‘לגיון’ [חייל רומאי] שמן וגבוה מאוד, ואמר לרבי חייא: “עמוד וראה כמה פטומים עגלים של עשו”… אמר לו רבי חייא שיבוא עמו לשוק בקיסריה, וראה שם סל של ענבים ותאנים ועליהם הרבה זבובים, ואמר לו – הזבובים הללו ואותו הלגיון שוים.

כשחזרו לרבי, סיפר רבי שמעון לאביו מה שאמר לו רבי חייא. אמר רבי: כך נתן רבי חייא הבבלי כח באותו לגיון, שהשווהו לזבוב? הרי אותם לגיונים אינם ספונים לכלום, אבל הזבוב, הקב”ה עושה שליחותו בהם, כדכתיב “והיה ביום ההוא ישרוק ה’ לזבוב’, שילך בשליחותו.

והקשה רבי יחזקאל לווינשטיין זצ”ל: וכי אותו גוי שמן אינו שליח של הקב”ה? הרי בכל הקב”ה עושה שליחותו, ומדוע הוא גרוע מאותו זבוב? ותירץ רבי יחזקאל: הן הזבוב והן הגוי עושים שליחותו של הקב”ה, אלא שהגוי לוקח את הכבוד לעצמו, ולכן כשהקב”ה עושה שליחותו ע”י גוי קשה להתפעל מגדולת ה’, כי הגוי מבלבל עם כוחו ועוצם ידו. אבל זבוב מעולם לא לקח קרדיט לעצמו. עד היום אין אנו יודעים מה היה שמו של אותו זבוב שנכנס לכוסו של שר המשקים, הוא לא קיבל קרדיט על כך שהיה שליח לגלות מצרים וגאולת מצרים. א”כ, כשהקב”ה עושה שליחותו ע”י זבוב, יש התגלות מציאות ה’, משא”כ כשעושה שליחותו דרך לגיון רומי, קשה מאד לקבל פני שכינה שם.

והוסיף רבי יחזקאל: “כמה שהזבוב יותר קטן, כך יותר מתגלה גדולת הבורא…

ואכן, הקורונה הרבה יותר קטן מהזבוב… חכמי הרפואה מסתפקים אם הוירוס נכלל במיני החיים עלי אדמות או לא. יתכן אפוא שהוירוס הוא פחות מזבוב לא רק בקטנותו בגשמיות – אלא גם בהגדרתו. הוא הרבה פחות מחיות הזבוב. דק מן הדק עד אין נבדק.

כשהממשלות יושבות וראשם כבוש בקרקע, כך נתגלה יופי גילוי שכינתו ית’. הכוחות האדירים שבעולם הזה – סין ואיטליה, שלקחו אחריות על כל התצורה של מרכיבי העולם, סין על המוצרים הזולים ואיטליה על המוצרים היקרים – הקב”ה הרדים את כל סין ואיטליה בוירוס קטן כזה. שוב אין תולים שום ההצלחה בנברא, רק בבורא יתברך לבדו. אפילו אם העולם יחזור לעצמו, יהיה מאד קשה לחזור לאותה גאוה.

הראוני מדרש רבה פרשת קרח, וכן בתנחומא פרשת חקת, שאמרו רבותנו עה”פ ‘ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת’ – שהקב”ה הכניע את האמורי הגבוה והמתגאה, ע”י ששלח עליו צרעה, שנכנסה בעיני האמורי וסמאתו וסירסו. ואמרו במדרש: “שכך דרכו של הקב”ה לעשות שליחותו ע”י דברים קלים בכל המתגאים עליו, ולעתיד לבא עתיד הקב”ה להפרע מן האומות ע”י דברים קלים, שנאמר והיה ביום ההוא ישרוק ה’ לזבוב אשר בקצה היאור ולדבורה אשר בארץ אשור”.

רק צריך לפתוח העיניים ולהסתכל במצב בדעת ובבינה, כי כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ”ק בימיו. בימים הללו אנו שומעים גילוי נורא. ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו – על כלל ישראל לא יהיה שום נזק ושום חסרון וצער, אבל נעמוד מן הצד ונתבונן בגדולת ה’. לדבר בבית עם הילדים, כמה השי”ת מגלה כוחו וגבורתו, והכה מכה רבה ב’כוחי ועוצם ידי’ של האנושות, זה שוה לברך על גילוי שכינתו יתברך, ממש כקבלת פני שכינה.

**

יצחק ואלברט פרחי, הם שני אחים יהודיים מבני הקהילה החלבית בניו יורק. השניים מנהלים חנות חנות תכשיטים גדולה, שבה סחורה בשווי של מאות אלפי דולרים, ואולי אף יותר.

בעיצומה של אחת השבתות האחרונות צלצל הטלפון, והשניים כמובן לא ענו מפני קדושת השבת. אלא שאז נשמעה הודעה קולית הקוראת להם להגיע במהירות לחנות, משום שהיא נפרצה.

הם הביטו זה בזה, כשבהלה גדולה על פניהם. הרי בחנות ישנה סחורה בשווי עצום, ומצד שני היא לא נמצאת במרחק הליכה. כדי להגיע אליה הם חייבים לנסוע ברכב, מה שאי אפשר לעשות כמובן בעיצומו של יום השבת.

יצחק הסתכל על אלברט ואלברט הביט בפניו של יצחק, וביחד קבעו השניים פה אחד ובצורה נחרצת: “אנחנו לא מחללים שבת, והקדוש ברוך הוא יעשה ברכושנו כטוב בעיניו”.

את הדאגה לרכושם הרב הם דחקו הצידה, והמשיכו לחגוג את יום השבת בשמחה ובטוב לבב עם דגים, בשר וזמירות, כאילו לא אירע דבר וחצי דבר.

רק לאחר שיצאה השבת מיהרו השניים לנסוע לעבר חנותם כדי לאמוד את גודל הנזק, אלא שאז נכונה להם הפתעה אדירה.

“המנעולים היו שבורים”, סיפר יצחק פרחי. “פחדנו קצת להיכנס, אבל לא היתה ברירה. אני נכנסתי ויצחק אחי המתין בחוץ. פתחתי את הכספת, ולהפתעתי לא היה גבול, לא היה חסר שם דבר, כל התכשיטים נותרו במקומם. לאחר מספר דקות הגיעה ניידת משטרה והשוטרים שאלו אותנו למה לא הגענו בליל שבת, כשקיבלנו את ההודעה…

“אמרנו שאנו שומרים שבת, ולא היתה לנו אפשרות להגיע. השוטר הסתכל עלינו במבט מוזר ואמר:

‘הרווחתם את החיים שלכם, השבת שלכם שמרה עליכם, זה אני בטוח’.

השודדים שפרצו לחנות, סיפר השוטר לשני האחים, לא הסתפקו במעט התכשיטים שנותרו פה ושם, הם רצו לפתוח את הכספת אבל לא הצליחו.

לכן הם דאגו להשאיר הודעה, כביכול מטעם חברת האבטחה, ולגרום לבעלי החנות למהר אליה, או אז, הם תכננו, להתנפל עליהם עם אקדחים שלופים, ולאלץ אותם לפתוח את הכספת תחת איומים, כדי שהם, השודדים, יוכלו לרוקן את תכולתה.

“השודדים חיכו כל הלילה וגם רוב שעות היום”, מספרים השוטרים, “רק עכשיו נודע לנו על כך ומיהרנו להגיע. אם הייתם מגיעים בשבת, את כספכם הם בוודאי היו נוטלים, ומי יודע אם לא היו נוטלים חלילה גם את חייכם”.

צניעות

“ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם” (מח, ז).

ואני בבואי מפדן – ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה. כברת ארץ – מדת ארץ, והם אלפיים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה. ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם וכו’ (רש”י). דרש מרן רה”י הגרנ”צ פינקל זצ”ל: הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגר”ח שמואלביץ זצ”ל )שיחות מוסר, מאמר ‘גלות השכינה'(, מדוע האריך יעקב אבינו בדבריו לפייס את יוסף על שקבר את אמו בדרך, ועוד הוסיף ופייסו שלא היה זה מחמת הגשמים ולא מחמת המרחק, די בזה שהיה פותח את דבריו ליוסף ואומר שלא יקפיד עליו על שקבר את רחל בדרך, כיון ש’על פי הדיבור קברתיה’, כך היה ציווי ה’, ולשם מה האריך בדבריו? וביאר בזה, כי כאשר אדם עושה את דבר ה’, עליו להיות ללא מחיצות, ללא נגיעות וללא פגם, נקי וטהור. אם תוך כדי עשייתו יש לאדם שאלה כלשהי, פקפוק או שהוא עושה את מעשיו מחמת שיקולים צדדיים, אין זה בכלל ‘לשמוע את דבר ה”. רצה יעקב להוציא מליבו של יוסף, והבהיר לו כי לא היתה לו כל סיבה צדדית, מרחק רב, או טורח גשמים בטעם הדבר שלא קבר את רחל בחברון. רק לאחר כל זאת היה יכול לומר לו כי הטעם האמיתי לכך הוא: “על פי הדיבור קברתיה שם”. איתא בגמרא )גיטין ו, ב( שנחלקו רבי אביתר ורבי יונתן בביאור הכתוב בפרשת פילגש בגבעה )שופטים, יט(. ואיתא בגמרא )שם(: “אשכחיה רבי אביתר לאליהו, אמר ליה: ‘מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא’. אמר ליה: ‘עסיק בפילגש בגבעה’. ומאי קאמר, אמר ליה: ‘אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר’, אמר ליה: ‘חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא’. אמר ליה: ‘אלו ואלו דברי אלוקים חיים, הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד”. בהתבוננות מועטה בדברי הגמרא נראה דבר מבהיל, האם כך אנחנו ניגשים ללמוד את הגמרא, האם גם אנחנו מכירים כי מחלוקות האמוראים הראשונים והאחרונים הם דברי אלוקים חיים? האם אין לנו לפעמים הרגשה כלשהי שהלימוד הוא מעין חכמה מעניינת, מחכימה ומענגת? ובאמת שבודאי שזה אכן כך, אך לפני הכל הרי אלו ‘דברי אלוקים חיים’! כשם שיעקב אבינו ניקה את עצמו מכל פניה ומכל צד של נגיעה ורק אז השיב ליוסף את מה שהורה לו הקב”ה, כך אנו, המבקשים לשמוע ולהבין את דבר ה’, צריכים להיות קדושים וטהורים בלי מחיצות שיפרידו בינינו ללימוד התורה. כדי להשיג את ההבנה האמיתית בתורה הקדושה שהיא היא דבר ה’, צריך להתנקות מכל הפניות. לא ניתן לגשת אליה כפי שניגשים לכל חכמה אחרת, אלא רק מתוך טהרה ונקיות וביטול כל הנגיעות, רק אז אפשר לשמוע ולקבל את ‘דברי אלוקים חיים’. הלומד בלא הכנה לדבר ה’ – אינו יכול ללמוד מתוך ישרות אנחנו מתכנסים כל העת לשמוע וללמוד את דבר ה’. וכבר ראיתי בצורה מוחשית, שמי שאינו קדוש וטהור – כל אחד לפי דרגתו, ומי שאינו מרגיש שהוא לומד את דבר ה’, יכול להיות מפלפל ובקי נפלא אבל ראשו עקום. אכן הוא בעל כשרון עצום, אבל אין לו ישרות! זו לא אמת. כדי שהתורה תושרש באדם, חובה עליו להבין שהתורה היא דבר ה’, וקדושה אינה משתרשת בבן אדם טמא. וכן להיפך, מי שמקדש את עצמו ומוריד מעליו את כל החומריות והטומאה, הוא יכול ללמוד את דבר ה’. אף מי שנראה כאילו הוא הבחור הפשוט ביותר, אם הוא ‘ערלעכער ייד’, אם כל דרכי הנהגתו הם באופן הראוי והנכון, יכול הוא להבין את דבר ה’. וכאמור, רבים שלא התאימו מצד כשרונותיהם ותכונותיהם לגדלות מופלגת בתורה, הצליחו הרבה למעלה מכוחם. והיינו משום שנגשו ללמוד כמו שניגשים לדבר ה’! בטהרה, בנקיות ומתוך יראת שמים. ישנו מעשה ידוע על הסבא מקלם זצוק”ל שבעת שרצה לבדוק אם בנו לומד כראוי או לא, נכנס לחדרו, וכשראה שכל דבריו מסודרים, הבין שבנו לומד כראוי. ואני אומר בזה, שדבר פשוט הוא, שכאשר אדם נמצא לבד – רק הוא והקב”ה, אז הוא נבחן. איך הוא מתנהג, בצניעות, בקיום ההלכה ובהליכה לפנים משורת הדין. המבחן הוא רק במקומות בהם האדם אינו צריך להראות לאף אחד כיצד הוא מתנהג. חיי האדם אינם תלויים ברצונותיו ובדעותיו, אלא יש ‘שולחן ערוך’ שמדריך כיצד לנהוג בכל פרט, ואפילו איך צריך להתלבש. כל פסיעה בחיים צריכה להיות על פי הלכה, ואל לו לאדם לחשוב שאם עושה דבר כלשהו שאינו ראוי זה לא יהיה ניכר עליו, שהרי אף אם מעשיו לא יתגלו לרבים מכל מקום פניו מאירים אחרת, הוא כבר אינו נקי וטהור כפי שהיה קודם לכן. ואין הכוונה לעשיית עבירות בלבד שהרי אלו בודאי משפיעות על האדם, אלא הכוונה שעל האדם לנהוג בקדושה וטהרה, אמנם לא מוטל עליו הכרח לנהוג ב’טבילת שלג’ ולא בכל מיני מידות נשגבות של חסידות וצדקות, אך מוטל עליו להקפיד על צניעות במעשיו שבכל יום ויום. אם חסר את ההקפדה הזאת, הרי שחסר הוא בנקיות וטהרה וממילא גם בשלמות התורה. כל אחד מכיר את עצמו, ויכול לבדוק את עצמו כשהוא נמצא בחדר לבדו עם מחשבותיו, האם מעשיו ומחשבותיו נקיים ושלימים או לא. אדם על פי טבעו אוהב לעשות דברים המותירים רושם אצל בני אדם, אך עליו לדעת שאם הוא מתנהג באמת ובתמים בנקיות וטהרה הרי הדבר ישפיע על אישיותו, ולבסוף הדבר יהיה ניכר גם כלפי חוץ. חסרון בקדושה – משפיע על מעשי האדם כה חמורה היא הירידה בדרגת האדם שאינו מקפיד על קדושה וטהרה, עד שהיא מביאה אותו לידי לידי מידת העזות, ואף שמידה זו היא בטבע האדם, מכל מקום בודאי שעל פי התנהגותו ישתנה טבעו. בני ישראל בטבעם הם רחמנים בני רחמנים ואין להם שייכות כלל למידת העזות, אלא שמידת ‘רחום’ היא אחת ממידותיו של הקב”ה, ובמעלה זו זוכים רק בעלי קדושה וטהרה הדבקים בקב”ה. ובאמת שמידותיו של אדם מעידות על קדושתו, דיבורו שונה, העדינות שלו ניכרת לעיני כל, משאו ומתנו עם הבריות נעשה מתוך ישרות. כולם מבינים על מה אני מדבר… גם על אכילת האדם ניכר אם הוא נקי וטהור או ח”ו שאינו כזה, עשיו הוא זה שאמר (בראשית כה, ל): “הלעיטני נא”. ישנו הבדל גדול בין אדם האוכל בדרכי נימוסין המקובלים אצל בני אדם בעלי דרך ארץ, לאדם האוכל בדרך של ‘הלעיטני נא’. מי שמבקש את מאכלו בלשון ‘הלעיטני נא’, תאוות האכילה שלו ניכרת לעין כל, אך מי שהנהגתו בדרך ארץ, הדבר ניכר  באכילתו ואף בכל אורחותיו.