א
“דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה זכר” )פי”ב פ”ב( כתב רש”י, ‘אמר ר’ שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף’, ע”כ.
מבואר ברש”י שתורת האדם והבריאה קשורים זה לזה, דאל”ה לא היה עניין להסמיך הלכותיהן של חיה ועוף להילכותיו של אדם רק משום שכבר הוסמכו זל”ז במעשה בראשית. ואכן צ”ב מהו הקשר והשייכות שביניהם, וביותר הק’ המהר”ל )שם בגור אריה( שהרי בסדר הבריאה מבואר שישנה סיבה לכך שנברא האדם לאחר כל הברואים, והוא כדי שבשעה שיתגאה יאמר לו הקב”ה יתוש קדמך )סנהדרין לח א'( ועוד יש טעמים אחרים שם, וא”כ קשה כיון דאותם טעמים לא שייכים כאן, א”כ בתורתן למה מקדים בהמה חיה ועוף לתורת האדם.
ומבאר המהר”ל וז”ל, ויש לומר, דגם תורתן איך יהיו מתנהגים הוא דבר דומה לבריאה, כמו שהבריאה הוא תיקונם, הכי נמי תורתם היא תקון הוויתם. לכך, כשם שמקדים בבריאה חיה ועופות – הכי נמי בתורתן, דאין התורה אלא גמר תיקונם. ובשביל כך אמרו )שבת פח.( הוסיף ה”א בשישי )בראשית א, לא(, לומר שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה – מוטב, ואם לאו יחזרו לתוהו ובוהו. וזהו מפני שאין גמר בריאתן רק על ידי התורה, שהיא מתקן העולם, והוא עיקר תיקונו, ואם לא יקבלו יחזור לתוהו ובוהו, שאין כאן תקון, ולפיכך הכל שם בריאה הוא, ע”כ.
וביאור דבריו, שהרי כל דבר בעולם נברא חסר מן השלמות, ותקנתו היא רק התורה שמתקנת המציאות, וע”כ גם תורת האדם הינה חלק מהבריאה, דהיינו שהבריאה עצמה היא תיקון עצם הדברים ותורתם היא תיקון הוויתם, ולכן כשם שבריאתו של אדם וכו’ כך גם תורתו באחרונה.
נמצא שישנו עניין משותף בין יצירתו של האדם לבין תורתו שיצירתו בימי בראשית היא רק היצירה החיצונית שלו, ואילו התורה זהו התיקון הפנימי והרוחני שבו שצריך לגרום לו שיגיע לסוף בריאתו ושלמותו, ונבוא לבאר הדברים.
ב
הנה אנו רואים שישנו קשר מהותי בין צורת לימוד התורה לבין תיקונו של האדם ודרך השפעתה עליו, שהנה הגרי”ס כתב באור ישראל )אג’ ל'( שישנם ב’ אופנים שבהם יכול האדם לנהוג בדרך הישרה, האופן הראשון הוא ע”י כיבוש המידות הרעות, והאופן השני הוא ע”י תיקון המידות הרעות.
וההבדל בין שני האופנים הללו, שענין ה’כיבוש’ הוא שעדיין יש לאדם מידה רעה כל שהיא שמעולם לא תיקנה אך אינו נותן למידה זו לפרוץ החוצה, וזהו עניין ‘כיבוש’ כלו’ שהמידה עודנה קיימת אך האדם מצליח לשלוט עליה. אך הגם שמידה זו אינה פועלת בו מ”מ היא עדיין קיימת, וכמו שכאשר כובשים עיר, כל עוד מחזיקים עליה עול בכח רב אינה מתמרדת, אך ברגע שתשתחרר מהעול מיד תתפרץ ותמרוד כבתחילה, ופעמים אף יתכן שתתמרד ללא שישחררו ממנה את עולה, והיא לפתע תתמרד ותגבר נגד הכובש. וכמו”כ לגבי מידות רעות שעל אף ויתכן שהאדם גובר על מידה מסויימת זמן רב אך הוא עדיין בסכנה ששוב תפרוץ בו המידה הזו.
אך האופן השני שהוא תיקון המידות הרעות הוא הגורם לכך שהמידה הרעה תעלם לגמרי וכלל לא תמצא באדם, ובכך דרכו בטוחה ושמורה.
והנה באבות )פ”ג מי”ד( המשנה מונה כמה דרגות שיש בישראל זו למעלה מזו, וכך מובא שם ‘חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם’ ומעל דרגה זו אומרת המשנה ‘חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום’, ומעל זה ‘חביבים
ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נבראו שמים וארץ, חיבה יתירה נודעת להם וכו’, ע”כ. ונמצא שלוש מעלות, א. מעלת ‘צלם א-לוקים’ שלזה שייך כל מי שהוא ממין ה’אדם’. ב. מעלת ‘בנים למקום’ שלזה שייכים רק ישראל. ג. מעלת ‘שניתן להם כלי חמדה’ דהיינו התורה הקדושה, שבשעה שיצאו ממצרים נאמר בהם “הללו עבדי ה” שנעשו עבדי ה’ ולא עבדי פרעה, אבל במתן תורה יצאו מדרגת עבדים ונעשו בנים למקום, ובזה יתרין ישראל על כל שאר אומה”ע.
ונראה לבאר, שהחילוק העיקרי שבין ‘עבד’ ל’בן’, הוא שעבד משועבד לרבו בע”כ ולא מרצונו ורק מכח השיעבוד הוא עושה ככל אשר הוא מצווים אותו, משא”כ בן שמשמש את אביו בגלל שהוא אוהב אותו ולא מכח הרגשה כפייתית.
ונראה כי שתי בחינות אלו של העבד לעומת הבן מקבילים לשני הדרכים המוזכרים בדברי הגרי”ס, שהעבד מקביל לבחינת ה’כיבוש’ שהרי כל מה שהוא עושה הוא רק מחמת מה שמחויב, ואילו הבן הוא בבחינת התיקון, שמגיע לדרגה שעושה מרצונו בלא שום כפייה. ונמצינו למדים שזו סגולת
התורה, שע”י כך שעמ”י קיבלוה היא גורמת לתיקון המידות ומקרבת את האדם אל הצד הטוב ביותר ומרוממת אותו לעבוד את ה’ מאהבה.
ומפני זה התורה היא באמת מתנה מאת הקב”ה, שעל ידי קבלתה התגלתה אלינו חיבתו של הקב”ה אלינו, וכעניין ‘חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נבראו שמים וארץ’, כלו’ שבנתינה הזאת כלולים שני עניינים, תחילה יש את עצם גילוי החיבה מהקב”ה, שעל ידי שנתן לנו את תורתו הפכנו לבניו והנתינה הזו גורמת לנו שנעבדהו מאהבה, ]כלו’ שעצם הנתינה כשלעצמה היא סיבה שנעשה מאהבה כבנים באופן של ‘תיקון’, ולא בכפייה כעבדים באופן של ‘כיבוש'[.
ומעבר לאהבה זו שיש לנו מעצם קבלת התורה, נוסף על כך גם סגולתה של התורה שהיא הכלי חמדה שעל ידה נבראו שמים וארץ, ולכן כיון שהיא ניתנה לנו, ממילא קבלנו את האפשרות לשנות את עצמינו על ידה ולתקן את עצמינו בצורה מושלמת ממש כשם שהיא יצרה את הבריאה כולה.
וזוהי ההקבלה שבין יצירת האדם בצורתו הגשמית לבין ההלכות בהם עליו לנהוג וע”י כך לתקן את עצמו, וממילא ניסמך אליו בפרשה זו כעין אותם סמיכויות של מעשה בראשית והמסתעף.
ג
ואפשרות התיקון מגיעה ע”י לימוד התורה, שכשאדם לומד את התורה כראוי ומתחבר אליה הוא מיד מתעלה על ידה, והזמנים שבהם נמדד כמה חיבור יש לאדם עם התורה הקדושה זה בזמנים שמחוץ לסדרים, כגו’ בימי שישי ושבת וכן בלילות, שבזמנים אלו אין חיוב ללמוד מצד המסגרת הישיבתית ושאר עניינים המחייבים ללמוד, ומי שבכ”ז לומד כראוי זהו סימן לכך שהתורה באמת תיקנה אותו והוא זה שעובד את ה’ מאהבה ולכן גם כשאין מחייבים חיצוניים הוא ממשיך לנהוג בצורה הנכונה, אבל מי שברגע שאין לו מחייב חיצוני הוא מתפרק לחלוטין והרי הוא מגלה בכך שאין לו שום קשר עמוק עם התורה וכל הלימוד שלו הוא רק מתוך כפייה כעבד, והוא מפסיד את כל המעלות הגדולות ואת תיקון האדם שהתורה אמורה לפעול בו ולתקנו.
וזאת עבודתנו בימים אלו של ספירת העומר, להכיר ולהפנים את מעלת התורה שעלינו ללומדה מאהבה ולהראות שאנו רוצים להתחבר אליה ולהשיג עוד ועוד חלקים ממנה, וככל שנשתדל יותר ללמוד מתוך אהבת התורה ומתוך אהבת ה’ שנתן לנו את התורה, כך נגיע יותר לדרגת ‘בנים’ שעושים מאהבה ונזכה בעז”ה להגיע מוכנים לקבלת התורה.
ממ”ח קנייני התורה – היציאה מגדרי הטבע איתא במסכת אבות )פ”ו( ‘התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים’, וכתב החזו”א )איג’ ד'( ‘וכל המרבה בקניני התורה מרבה תורה’, ונראה שכוונתו ע”פ מה שכתב באיג’ ג’ ‘כל שהאדם מרבה בשבירת המידות מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת
החיים השטחיים’ וכו’. דיסוד קניני התורה הוא הרוממות והיציאה מפשטות החיים, דעל ידה יוצא האדם מהחיים השטחיים הזורמים במרוצת החיים, ורואה שלכל דבר יש תוכן ופנימיות. וכך כתב גם באו”ב )ג, ט( וז”ל, ‘ואמרו שהתורה נקנית במ”ח קניינים וכולם יציאה מגדרי הטבע והרגל האשיות להכנס בדרכי השלימות’, והיינו דיסוד הקניינים הוא להתרומם מעל גדרי הטבע ורק כך שייך להתחבר לתורה המרוממת.
ודוגמא לדבר, שהלא זה דבר ידוע שבשעה שרוצים לזרוק טיל למרחק בכדי שיעוף צריך להתמודד עם כח המשיכה שמעכב
תעופתו, והפיתרון לכך שכאשר יורים את הטיל בתנופה גדולה מוציאים אותו לחלל ששם כבר לא שולט כח המשיכה וכך הוא יכול לעוף באין מפרע. כמו”כ אנו ברצוננו לעלות ולהתקדם, אלא שיש את החומריות שהיא כח משיכה המעכבנו מלהתעלות, הפיתרון לזה שנשקיע בלהתנתק מכח המשיכה החומרי ע”י שנתחזק בקניני התורה שבזה אנו הופכים את הגשם לרוח ומתנתקים מהחומר, ויוצאים מהחיים הפשוטים לחיים עם תוכן ופנימיות.
במדרש ויק”ר מבואר שלומדים מ”ח קנינים מזה שכתוב בתורה מ”ח פעמים ‘באר’, והטעם שנלמד דוקא מ’באר’, מאחר ויש חי’ בין בור מים לבאר, שבור הוא התכנסות מים במידה מסוימת, משא”כ באר הוא מקור מים הנובע דע”י שחופרים באדמה יכולים להפוך המקום למעיין נובע, ואי”ז סתם מים שמונחים על האדמה בלא שום קשר וחיבור. וזה טעם הלימוד, שעניין הבאר להפוך את האדמה למקור של מים בפנ”ע ע”י שחופרים לעומקו, כך ע”י קניני התורה אדם מתהפך מחומרי להיות רוחני.__
הסיפור הבא הובא בכמה ספרים, ואני באופן אישי שמעתי אותו מפיהם של שניים שהיו נוכחים בו בשעת מעשה:
המקום הראשון אליו הלך הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל לבקר כשהגיע לירושלים, היה ל”בתי נייטין”. ישבו שם גדולי ירושלים, שכל התורה היתה פרושה לפניהם על כפות הידים. ביניהם ישב גם רבה של ירושלים, ראש בית הדין של העדה החרדית, הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ”ל, בעל ה”לפלגות ראובן” בראשונה שם רבי איסר זלמן או פעמיו אליו.
בהגיעו לפניו, עוד בטרם החלו לשוחח בדברי תורה, פרץ רבי איסר זלמן בבכיות נוראות. הוא פשט את שתי ידיו כלפי הרב בענגיס ואמר בקול בוכים, עד שבקושי ניתן היה להבין את דבריו: “כל מה שזכיתי להגיע אליו הוא בזכותכם!”.
הרב בענגיס התפלא ושאל: “ר’ איסר זלמן! וואס איז דער פשט?” (מה הפשט?), ור’ איסר זלמן פתח את פיו וסיפר לרב בענגיס, כשכל גדולי ירושלים שישבו שם, מאזינים לדבריו:
הורי היו עניים מרודים. בהגיעי לגיל בו עלתה השאלה להיכן אלך ללמוד, בוולוז’ין או במיר, אמר לי אבי:
“איסר זלמנק’ה, אינני יכול לומר לך איזה מקום עדיף לך, כי שני המקומות מצויינים. אבל, אתה הרי יודע שאין לנו כסף לשכור עבורך מקום לישון, ויהיה עליך לישון בלילות על גבי ספסלי בית המדרש. שמעתי שהספסלים בישיבת מיר רחבים מעט יותר מהספסלים בישיבת וולוז’ין. עדיף אפוא שתלך לישיבת מיר, שם תוכל להניח את גופך הצנום לשנת הלילה, על ספסל רחב מעט יותר. כך תוכל לצבור יותר כוחות לקראת יום הלימוד שלמחרת”.
“בסופו של דבר יצא”, המשיך רבי איסר זלמן וסיפר לרבה של ירושלים – “שלא יכולתי ללכת לישיבת מיר, והלכתי לוולוז’ין. בהגיעי לשם בראש חודש אלול, בית המדרש היה מלא וגדוש בלומדים. הבחנתי שכל הבחורים לבושים בצורה נורמאלית ומכובדת, ואילו אני לבוש במכנסים מטולאים, בחליפה דהויה, על ראשי כובע מקומת ולרגלי נעליים קרועות. התביישתי שיצחקו עלי. כל אותו היום וגם בלילה ישבתי בישיבה ולמדתי. חיכיתי ליום המחרת שיגיע.
עם שחר נטלתי את המזוודה, שאפילו לא פתחתי אותה מרוב בושה, וצעדתי לכיוון תחנת הסוסים והעגלות, כשכוונתי היתה לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל ללמוד במקום שכולם מסתכלים עלי כעל מישהו לא נורמאלי!
בעודי ממתין בתחנה, ניגש אלי בחור ושאל אותי: ‘קוראים לך, אולי, איסר זלמן?’ השבתי בחיוב.
בישיבת וולוז’ין היתה הנהגה מופלאה: היו לומדים עשרים וארבע שעות ביממה ב’משמרות’. חלק מהבחורים היו הולכים לישון בשעה מוקדמת, וקמים באמצע הלילה ל’משמרת לילה’. בצורה כזאת, שקק בית המדרש בלומדים ביום ובלילה, בלי הפסק.
אותו בחור שניגש אלי אמר לי: ‘דע לך שראש הישיבה, הנצי”ב, אינו מתפעל כל כך מהר מבחור. אתמול בלילה הוא עבר במשך הלילה משולחן לשולחן בין משמרות הלומדים ושאל קושיה, ואף אחד לא הצליח לענות לו עליה תירוץ שהניח את דעתו. רק אחד הצליח, כך סיפר ראש הישיבה. הוא סיפר לכולם כי הגיע היום בחור חדש צעיר לימים, בשם איסר זלמן, שענה לו תירוץ ישר ושכלי. ראש הישיבה הוסיף ואמר, כי ככל הנראה בחור זה יגדל ויהיה גדול בישראל!’
ואני, שהיה בדעתי לעזוב את הישיבה ולחזור הביתה, שאבתי עידוד גדול מהדברים. כהרף עין נטלתי את המזוודה וחזרתי לישיבה. אמרתי לעצמי: ‘וכי מה אכפת לי מה יאמרו על החליפה שלי, על הכובע שלי, העיקר שהנצי”ב שיבח את התרוץ שלי, ותולה בי תקוות להיות גדול בישראל. חזרתי לישיבה, הכל בזכות אותו בחור, שמילות העידוד שלו נפלו על אזני כטל תחיה.
“שמו של אותו בחור” – סיים רבי איסר זלמן את דבריו – “היה: זעליג ראובן בענגיס! הוא אשר אמרתי בראשית דברי: כל מה שזכיתי להגיע אליו הוא בזכותכם! מי יכול לדעת מה היה יוצא ממני אם הייתי חוזר הביתה”.
רבותי! איזה מוראדיגע מוסר השכל לומדים מהסיפור הזה!
מה רב כוחה של מילה טובה, של מחמאה, של הארת פנים!
הגיע בחור חדש צעיר לישיבה. כבר ביום הראשון ניגש אליו בחור המבוגר ממנו בתשע שנים, שאינו מכיר אותו, ואומר לו מילה טובה בזכותה זכה עם ישראל ל”רבי איסר זלמן”.
רבותי, זה לא עולה כסף! זה גם לא לוקח הרבה זמן, לומר לזולת כמה מילים טובות. לעיתים מילים אלו הן עבורו קרני אור, טל תחיה, המעוררות אותו לחיים.
“בוא נמצא לעצמנו מקום פנוי”, פנה אברהם כהן לשכנו יצחק לוי, שנכנס עמו לאולם בסיום החופה. “הנה”, ענה לו יצחק, “בשולחן השני מימין מתארגן שולחן של בני השכונה. ניגש לשם לשבת לפני שהמקומות ייתפסו”.
אברהם הרהר רגע, השיב בשלילה ומיד נימק את סירובו: “אני משתתף בשיעור קבוע בהלכות שמירת הלשון, ואינני רוצה לשבת במקום שבו קרוב לוודאי אכשל בדיבורי, כדרכם של הבריות שאינם זהירים מאוד לשמור את לשונם”. לא שאני חושד או מטיל דופי ביושבים, ואף גם לא ראיתי מי הם היושבים, אך אני אישית חייב מאה אחוז מקום נקי. יש לי אלרגיה חריפה ללשון הרע ואף לאבק לשון הרע”. – יצחק הנהן בראשו בהסכמה.
“נחפש מקום אחר”, אמר אברהם, “ובהזדמנות זו אספר לך את סיפור חיי”. ושניהם פנו לשבת בקצה השני של האולם.
“יצאנו מספר חברים לטיול באחד ממדבריות אפריקה השוממים. נסענו בג’יפ ממוגן, אחד מאתנו נשא נשק על כל צרה שלא תבוא. לאחר מספר שעות נסיעה בשמש המדברית הלוהטת היה החום ברכב כבד מנשוא. חברי ואני החלטנו לצאת להתאוורר. החילונו לצעוד מחלצים עצמותינו לאחר הישיבה הממושכת, ובלי משים התרחקנו מהג’יפ מרחק ניכר.
לפתע נשמעה שאגה מקפיאת דם, מן ההר הסמוך שעט לכיווננו אריה ענק בנהימה מצמררת. לרגע נעמדנו על מקומנו בהלם, אך מיד פתח חברי במנוסה ואני בעקבותיו. קיווינו כי חברינו ברכב שמעו את השאגה והם חשים להצילנו.
תוך כדי בריחה צעקתי באימה לחברי הרץ לפני: “האם נראה לך שיש לנו סיכוי להספיק להגיע לרכב? הלוא האריה מהיר מאיתנו”. לשמע תשובתו נחרדתי: “איני צריך להגיע לג’יפ, עלי רק להקדים אותך…”
“כך עושים לחברים?” זעקתי בתדהמה.
“תלמד כלל בחיים: במקום פיקוח נפש אין חברים! כל אחד מחויב להציל ראשית את עצמו”. – ענה לי.
נבהלתי מדבריו עד מאוד. חששתי, ובצדק, שזו חוויתי האחרונה עלי אדמות. בכוחות על-אנושיים ובכוח רצון החיים שפעפע בקרבי נסתי והקדמתי אותו. אלו היו מילותיו האחרונות…
בעדות שמסרתי במשטרה נתבקשתי לשחזר: “האם ראית את חברך נטרף?”
“אף חבר שלי לא נטרף”, עניתי באירוניה… “במילותיו האחרונות הוא בעצמו לימדני את הכלל כי במקום פיקוח נפש, אין חברים”.
אברהם כהן סיים את סיפורו והוסיף בהתנצלות: “תיאור מזעזע מאוד – לא כן? אה… זה… זה סיפור שלא היה ולא נברא, זה רק משל לנמשל מזעזע לא פחות!
“בסכנה קיומית כזו של דיבור לשון הרע – אין אין חברים, על כל אחד לדאוג לחייו הוא. זכור, כי במקום פיקוח נפש אין חברים!!”
יצחק, שעדיין לא התעשת לגמרי מהסיפור, פנה לאברהם בשאלה “ניחא, שהסיפור הינו משל בלבד, מסכים אני לקבל. אולם מדוע אמרת על התיאור שהמצאת כי זהו סיפור חייך?”.
“הבן”, השיב אברהם, הפסוק בתהילים אומר ‘מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים… נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע’. לומר כי חשש לשון הרע הוא שאלה של חיים! – בעזרת סיפור זה מצליח אני לשמור את לשוני ולהאריך את חיי בזה ובבא”.
שמעתי סיפור מאד מעניין מהג”ר נחום נבנצל, שסיפר לו חתנו של הג”ר אליעזר כהנמן מפוניבז’.
הסבא, הרב מפוניבז’ איבד את כל המשפחה שלו בשואה, נשאר לו ס”ה בן יחיד, רבי אברהם זצ”ל, וגם הוא התחתן מאוחר בנסיבות אותם הימים, וסוף כל סוף נולד לו נכדו הראשון הג”ר אליעזר שליט”א. השמחה גאתה, והרב מפוניבז’ באותו זמן היה בחוץ לארץ והוא לא השתתף בשמחת הברית. רק למחרת הוא הגיע…
וסיפר הג”ר אליעזר, שפגש אותו יהודי זקן באמריקה לפני הרבה שנים ואמר לו, כשאתה נולדת אני בדיוק ישבתי עם הסבא שלך… הסבא שלך אמר לי בא נשתה לחיים, כעת זה הברית של הנכד שלי, שאלתי אותו בפליאה, יש לך כזה ברית, אחרי כל האסון הנורא, ואתה לא נוסע להיות בברית?!…
אמר לי הסבא שלך, אני אמרתי להם שאחרתי את המטוס, אבל זה לא נכון… אני לא רציתי להיות בברית ואני אגיד לך למה… יש לי בארץ הרבה חברים ואני אהיה חייב להזמין אותם לברית. אחד החברים לא זכה להקים משפחה אחרי השואה, אם הוא יצטרך להיות בברית והוא יראה שזכיתי אפילו בנכד – זה יהיה לו קשה מאד לעכל את זה והוא יצטער. אני לא יכול לגרום לו כזה צער… עדיף לי להישאר פה…
אתם מבינים מה זה… אדם שאיבד את כל המשפחה (!) וכעת הוא רואה בני שילשים, הוא רואה שממשיך הדור שלו, אבל מה יהיה עם השני…
והוא הוסיף דבר מעניין, שהחזון אי”ש היה הסנדק. והחזו”א אחרי הברית ביקש לקרוא ליולדת, תשמעו איפה הראש של גדולי ישראל… החזו”א הגדול… הוא מבקש ממנה לחזור לבית חולים, ולמחרת כשיבוא הרב מפוניבז’, שתהיה לו הרגשה טובה שלכל הפחות הוא הוציא אתכם מהבית חולים…! שיהיה לו את ההרגש הזה שיש לו נכד חדש… תראו על מה חושבים גדולי ישראל… על מה חושב הרב מפוניבז’, ועל מה חושב החזון אי”ש… רק על השני… כשאדם חושב על עצמו אז הוא קטן!
הרב מפוניבז’ גם כשהוא הקים את ישיבת פוניבז’ הגדולה, הוא הקים מיד את ה’בתי אבות’. והיו תקופות – כך סיפר בנו רבי אברהם זצ”ל – שהיה ממש חשש שיתמוטטו… לא היה לו כסף לשניהם, בקושי לישיבה היה לו אך הוא לא הסכים לוותר… צריך לחשוב גם על הילדים האומללים האלו… היום יש כמה תלמידי חכמים מופלגים שצמחו בזכות הבתי אבות ההם…
אני רוצה לספר לכם סיפור: בשבת (פרשת זכור), בישיבת ‘אמרי משה’ בירושלים דיבר בחור בסעודה, בחור בן עליה צעיר.
הוא סיפר להם סיפור (בצורת שירה) היה פעם אברך מתמיד גדול שכל היום ישב ולמד בכולל מהבוקר ועד הערב… אשתו נתנה לו את האפשרות ולקחה על עצמה את עול הבית. באחד הימים האברך הרגיש לא כ”כ נעים שהוא לא עוזר כלום בבית, הוא ביקש מאשתו תעשי לי טובה, תתני לי להרגיש טוב… את אף פעם לא מבקשת ממני כלום, יש לנו ליד הכולל חנות מכולת וירקות, תרשמי לי מה לקנות ואני אקנה… כך גם לי יהיה שותפות קצת ועזרה בבית.
אמרה לו אשתו – אין בעיה, אני אחשוב מה לכתוב ואשים לך מחר פתק בכיס החליפה, למחרת, בהפסקה הקטנה בכולל, האברך מוציא את הפתק וכתוב שם ‘שלש אדומים שני ירוקים’… הוא לא הבין מה זה… הוא מתקשר לאשתו, מה התכוונת?… שלש עגבניות ושני מלפפונים… טוב, הוא קנה, ואח”כ הביא הביתה, הוא הרגיש טוב…
למחרת הוא אומר לה גם היום תכתבי לי משהו, זה לא קשה לי… הוא מוציא אח”כ את הרשימה, מה כתוב שם?… ‘שתי קופסאות ושתי שקיות’. הוא לא מבין מה כוונתה… הוא מתקשר שוב לאשתו, למה ירמזון דברייך?… שתי קופסאות גבינה, ושתי שקיות חלב. הוא קנה והביא לביתו.
ביום השלישי, הוא כבר בטוח שהיום זה יהיה כתוב נורמלי… אבל הוא רואה כתוב ‘שני חומים ושני סגולים’… מה זה?… הוא מתקשר הביתה, והיא מסבירה לו, שני תפוחי אדמה ושני בצלים סגולים…
הוא חוזר הביתה ואומר לה, תגידי, מה המשחקים האלו… אי אפשר לכתוב לי ברור?!…
אני לא צריכה לא עגבניות, לא מלפפונים,
ואז הבחור באמרי משה שר להם את התשובה של האשה, (בניגון של ‘שלום עליכם’…) ‘בעלי היקר, לא חסר לי דבר, רק שאתה תתקשר’… זה מה שרציתי. אני לא צריכה לא עגבניות, לא מלפפונים, לא בצלים, ולא תפוחי אדמה. רציתי סך הכל שתתקשר אלי…
ואז הוא המשיך ושר להם… אדם מקבל מהקב”ה פעם אדום, פעם ירוק, פעם סגול, פעם קופסאות… והוא לא מבין מה הקב”ה רוצה ממנו… אבל תשמע, הקדוש ברוך הוא עונה לך… ‘בני היקר לא חסר לי דבר, רק שאתה תתקשר’… וזה מה ששרו אח”כ בישיבה כל השבת זכור…
הקב”ה לא רוצה שום דבר, הוא רוצה אותך… הוא רוצה שתדבר איתו… הוא רוצה שתהיה קרוב אליו… הבחור הנ”ל עשה את זה מאוד יפה ומרגש…
עכ”פ הקב”ה נותן לנו את הזמנים האלו, לא חסר לי שום דבר, רק שאתה תתקשר… אני רוצה רק לטובתך… תתקשר אלי… אני מתגעגע אליך… וזה עצמו סיבה לשמוח שמחה שאין לה שניה…
אני ברוך ה’ מנוסה באסיפת כספים לצדקה…
אני ברוך ה’ קצת מנוסה באסיפת כספים לצדקה… כשאתה בא, עד שהגביר מוכן בכלל לראות אותך, וגם כשהוא מסתכל, רוב הגבירים הם עם סבר פנים רציניות, אתה חושב עשר פעמים איך לדבר איתם, ועד שהוא מחליט כמה הוא נותן לך…
והקב”ה – אין רגע שהוא לא איתך… “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”… עשרים וארבע שעות הוא פנוי לכל אחד ומיד, אין תורים, אתה נכנס בין רגע… והקב”ה אומר לך “הרחב פיך – ואמלאהו!”
רק פעם אחת בחיים זה קרה לי, שהגביר ה”ה שלמה גרוס זכרונו לברכה לחיי העוה”ב נתן לי צ’ק פתוח ואמר לי תכתוב בפנים כמה שאתה רוצה… אצל הקב”ה לכל אחד הרחב פיך ואמלאהו!!! תכתוב לי צ’ק ואני חותם לך!!! כמובן, רק אם זה לטובתך, והקב”ה כבר יודע מה לטובתי… איזה אושר יש ליהודי… “כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה’ אלוקינו בכל קראינו אליו”… למי יש את זה?…
סיפור מעניין סיפר לי הגאון רבי נחום נבנצל שליט”א, (בשם אביו) שהיה בחתונה ומרן הרה”י רבי דוד פוברסקי זצ”ל היה המסדר קידושין, והגיע לשם גם מרן רה”י זיע”א והוא קיבל ברכה. ואז מרן הרה”י שואל את רבי דוד פוברסקי, איך אתה מרגיש?… אמר לו רבי דוד, אני כבר מאד זקן… העיניים שלי לא רואות טוב, הרגליים בקושי סוחבות, ויש לחץ דם וכו’ אבל ה’אני’ שלי מרגיש טוב! סיים רבי דוד.
יש אדם שהאני שלו זה העיניים והאזניים והרגליים, והגוף, אז כשהוא לא מרגיש טוב האני שלו לא מרגיש טוב. אבל רבי דוד האני שלו זה הנשמה. הוא מסתובב עם גוף שנדבק אליו עד מאה ועשרים, והגוף הזה סובל, אבל האני שלו מרגיש טוב…!!!
פעם ביקשו בעלי בתים מהגאון רבי ירוחם ליבוביץ שיגיד להם דרשה, הם מאד הפצירו בו… אמר רבי ירוחם משל למה אנחנו דומים… היה בן אדם שרכב על סוס. באמצע הדרך הסוס השתגע, התחיל לקפוץ, לדהור, להשתולל… הרוכב שעליו נחבט מכל הכיוונים וכמעט עף החוצה… הוא זעק בבהלה הצילו! הצילו! עבר שם פיקח אחד שאמר לו אתה לא הסוס… אתה על הסוס… תקפוץ! תרד מהסוס… שהסוס ישתגע לבד…
אמר רבי ירוחם… אנחנו זה הנשמה. יש לנשמה סוס שמוליך אותה – הוא הגוף, והוא משתגע… אבל מה איכפת לך מה שהוא רוצה, שהסוס ישתגע לבד, אתה לא הסוס, תעזוב אותו… ה’אני’ שלי זה הבית מדרש, זה הנשמה… ונשמה שנתת בי טהורה היא!
ונסיים במה שפתחנו – – – בני היקר אני לא רוצה שום דבר – – – רק שאתה תתקשר…! ואל הקב”ה מתקשרים עם תורה ועם תפילה, הוא מחכה לנו… ואז אנחנו זוכים שהוא ימשיך לעשות לנו נפלאות. ונזכה לראות בקרוב בריבוי כבוד שמים, אמן!
