ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל” (ויקרא פ”ט, פ”א).

פרש”י, ‘למלואים, הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם’. כתוב כאן, שהקמת המשכן היתה בא’ בניסן. אולם עשייתו נגמרה כבר בכ”ה כסלו, וכמו שהביאו הב”ח והגר”א (או”ח סי’ תר”ע) את דברי המדרש (פסיקתא רבתי ו’ ה’) ‘אמר ר’ חנינא בעשרים וחמשה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתוב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד, וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דפי ארע בו, והקב”ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק שבניסן נולד יצחק… ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה מלאכה בו… אמר הקב”ה עלי לשלם לו, מה שילם לו הקב”ה, חנוכת בית חשמונאי וכו”.

מבואר בדברי המדרש, שמלאכת המשכן נסתיימה בכ”ה בכסלו אך המשכן לא הוקם עד א’ בניסן על מנת להקימו בתאריך שנולד בו יצחק אבינו, וכדי לשלם לחדש כסלו מה שהפסיד, שילם הקב”ה חנוכת הבית בימי החשמונאים שהיתה בכסלו.

ויש ליתן טעם מה השייכות המיוחדת של שני התאריכים הללו – כ”ה כסלו וא’ ניסן לעשיית והקמת המשכן, ובכדי להבין את הענין1 נקדים את דברי הראשונים בביאור יסודו ומהותו של המשכן: הרמב”ם בהל’ בית הבחירה (א’,א’) כותב ‘מצות עשה לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנא’ כי לא באתם עד עתה וגו’, מבואר בדבריו שמטרת בניית המשכן היא שיהיה מקום לעבוד בו את ה’ – להקריב קרבנות וכו’.

אולם הרמב”ן בתחילת פרשת תרומה כותב שיסוד המשכן הוא השראת השכינה בכלל ישראל וז”ל, ‘ולכן צוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה…וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר’.

נמצא שהמשכן כולל בתוכו שני יסודות, מקום ל’עבודה’ ומקום ‘קדוש’ של השראת השכינה בתוך כלל ישראל.

עוד יש להבין, מה שאמר המדרש שהקב”ה נתכוין להעמיד המשכן בחדש שנולד בו יצחק. הרי חודש ניסן יש לו המעלה הגדולה שבו יצאו ישראל ממצרים, ואשר על כן אמרה תורה שהוא ראש חודשים ראשון לחדשי השנה, ולמה צריך לתלות הטעם בלידת יצחק.

והנה, המהר”ל )נר מצוה ח”ב( כותב בענין נס פח השמן בחנוכה וז”ל, ‘וראוי היה זה שיהיה בכ”ה בכסלו שאז האור יוצא.

כי בכ”ה באלול נברא האור בעולם. ויש לאור ד’ גבולים, הגבול האחד שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחשך בתכלית המיעוט, ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחשך להתגבר וזהו בתמוז.

ויש גבול שהאור והחשך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחשך להתגבר וזה בחדש תשרי, שאז האור והחשך שוים ומכאן ואילך החשך מוסיף ומתגבר על האור… והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ”ה כסלו… ולכך היה הנס בבית המקדש בנרות ביום כ”ה בכסלו, שהוא מיוחד להתגברות האור ואל התחלת האור, כמו שהתבאר’. המבואר בדבריו, שיש תקופות בשנה של התגברות האור ויש תקופות של התגברות החשך, ובזמן התגברות האור יש יותר ‘הארה’ מצד הקב”ה, ולהיפך, בזמני התגברות החשך יש יותר הסתר פנים, ולכך הנס בבית המקדש אירע בכ”ה כסלו שהוא הזמן שהאור מתחיל לצאת ולהתגבר, ויעוי”ש עוד בדבריו.

לפי”ז מבואר היטב הקשרם של התאריכים כ”ה כסלו וא’ ניסן להקמת המשכן, שהרי המשכן הוא המקום הקדוש שבו שורה ומאירה השכינה לכלל ישראל כדברי הרמב”ן, וממילא כשבאים לחנוך את המשכן כמקום של ‘הארת השכינה’, הזמן הראוי לכך הוא כ”ה בכסלו שאז מתחיל האור להתגבר כמש”כ המהר”ל, ובזמן זה יש התחלה של ‘הארת השכינה’, וזהו הטעם שמלאכת המשכן נסתיימה דוקא בתאריך הזה.

אולם בנוסף להשראת השכינה, המשכן הוא גם מקום ה’עבודה’ כמבואר בדברי הרמב”ם, וכשבאים לחנוך את המשכן על יסוד ה’עבודה’, התאריך הראוי לכך הוא א’ בניסן – יום לידת יצחק אבינו שהיה עמוד ה’עבודה’, ולכן הזמן הזה מסוגל בעיקר לבסס במשכן את יסוד ה’עבודה’. … והנה אמרו חז”ל )ברכות ח’ ע”א( ‘מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד’ – מקום ה’מקדש’ שלנו היום שבו שורה השכינה הוא מקום לימוד התורה, ונבאר כאן את הצורך והדרך לשמור על ה’משכן’ שלנו כמקום קדוש הראוי להשראת השכינה:

בפרשת קדושים כתוב “דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם”, וכתב רש”י ‘קדשים תהיו, וכן צ”ב, אמאי הכריעה לידת יצחק יותר משאר האבות, אברהם ויעקב שנולדו בתשרי ]כמבואר בר”ה )י”א ע”א( לדעת רבי אליעזר , ולדעת רבי יהושע הלא כל האבות נולדו בניסן[, ולמה ייחד את יצחק ותלה בלידתו דוקא.

הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה’. ביאור דבריו, ש’קדושה’ הוא לשון הבדלה והפרשה, וצורת ההבדלה היא כשיש גדרים ומחיצות, ואם אין גדרים, גם אם לא עושים בפועל מעשי טומאה, מכ”מ אין זה נחשב הבדלה כי אין גדר ומחיצה, ורק כשיש גדר ערוה שייך שיהיה מופרש.

כך גם המקדש הוא המקום המובדל מכל חיי החולין החצוניים ובזה נהיה מקום קדוש, ובכדי לשמר אותו כמקום קדוש, לא די שלא מטמאים אותו אלא צריך שיהיו גדרים ומחיצות להבדיל בין הקדש לחול ובלא מחיצות אין קדושה.

במדרש תנחומא )פקודי ו’ ב'( מבואר שהמשכן מכוון כנגד תהליך בריאת העולם ובתוך הדברים כתוב במדרש ‘בשישי נברא אדם שנא’ ויברא אלקים את האדם בצלמו, בכבוד יוצרו.

ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה’ – בתוך העולם הכללי יש את האדם שהוא נזר הבריאה ומרומם ונעלה מעל כל הברואים, וכמו”כ במשכן המכוון כנגד העולם יש את ה’אדם’ של המשכן שהוא הכה”ג.

א”כ הכהנים הם אנשים המובדלים מכולם ויש להם גם הלכות מיוחדות המבדילות אותם משאר העם. וברמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל כתב שגם שבט הלויים מובדלים מכולם ואינם חלק מכל העולם החיצוני, וז”ל הרמב”ם ‘ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה’ ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנא’ יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל ה’ וכו’.

ובסוף דבריו כותב הרמב”ם ‘ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעבדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשאוהאלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים וכו’.

והנה בדורנו הישיבות הם המשכן, ונמצא לפי”ז שכשלומדים בישיבה ורוצים להיות ה’אדם’ המובדל והמקודש והנעלה מעל כל הברואים כדוגמת הכהן הגדול שהיה במקדש נעלה מעל כל הברואים, חייבים להיות מובדלים ולדעת שאנחנו לא חלק מכל מה שקורה בחוץ, ודברים אלו אמורים גם כאשר העולם אינו טמא אלא רק בגדר ‘חול’ שגם אז צריכים מחיצות בין קדש לחול כמו במשכן, כפשנ”ת. וכש”כ בדור שלנו שהעולם כולו טמא והוא ההיפך הגמור של דרך התורה – הישיבה צריכה להיות מקום מובדל שחוצץ בפני העולם החיצוני.

הענין הזה לצערינו נפרץ מאד בעולם הישיבות, הרבה מושגים מהרחוב חדרו לישיבות, וחייבים לעצור את החדירה הזו.

כשרוצים לגדול בני עליה מוכרחים לעשות גדרים מול העולם החיצוני ולעצור את חדירת הרחוביות המלאה במושגים של פריקת עול המתבטאת בצורת הלבוש, בסוגי המוזיקה וכו’ וכו’, ורק כשעושים את הגדרים נוצרת בישיבה אוירה של קדושה שמגדלת ומרוממת, ומי שלא חי באוירה כזו אינו סופג את האוירה של הישיבה ולעולם לא יצמח בן עליה! לא שייך לגדול כל עוד מחוברים אל מושגי הרחוב החיצוניים והטמאים! הקב”ה יעזור שנפנים היטב את היסוד הזה, נשמור כראוי על צורת המשכן שלנו וכך נזכה שיצאו בני עליה אמתיים.

*שלום. סיפור אמיתי וחזק: הנוצרי והעירוב, המוסלמי ותשעה באב*  

לפני כשבועיים פנו אלי מהמועצה הדתית “עמק יזרעאל” לתכנון עירוב בכפר הנוער ויצו בנהלל, ביררתי מספר פרטים, וקבענו להפגש בכניסה לכפר הנוער.

אני מגיע לנהלל, ופוגש את יוסי, מנהל התפעול של כפר הנוער, אני שואל אותו אלו שטחים הם רוצים בתוך העירוב, הוא מצביע על בית אחד, ואומר לי: אנחנו צריכים לחבר רק את הבית הזה לחדר האוכל..

אני תמהה למה לחבר רק בית אחד, מה עם כל השאר..? הוא מסביר לי.. תראה בבית הזה גרות בנות שירות לאומי דתיות, שביקשו לעשות עירוב, עקב הרגישות הגבוהה בישוב נהלל בכל הקשור לדת, ושינויים בסטטוס קוו.. אנחנו לא יכולים לערב את כל המתחם, אז נחבר רק את הבית של בנות השירות הלאומי, לחדר האוכל..

אני שואל את יוסי, זאת הפעם ראשונה שיש כאן בנות שירות דתיות..? הוא עונה לי מה פתאום! כבר שנים שיש כאן באופן קבוע בנות דתיות כחלק בלתי נפרד מהצוות.

אז מה קרה עכשיו שביקשו עירוב? אני מוסיף לשאול..

הוא עונה לי אתה לא תאמין, היה כאן שבוע שעבר בחור נוצרי, והוא שאל את הבנות, איך אתן מטלטלות בשבת בלי עירוב ? הבנות התבלבלו לרגע, ואמרו.. תראה אנחנו בטוחות שיש כאן עירוב, יש כאן גדר מסביב למתחם.. ובכלל בכל מקום בארץ יש עירוב.. לא?

אמר להם הבחור, תראו בנות, אני הייתי בצבא כמה שנים עם ביינישי”ם ואתן לא מבינות כמה זה מורכב לבנות עירוב, והסיכוי שיש כאן עירוב בלי שבאמת מישהו בדק או טיפל בזה הוא קלוש..

אני אומר ליוסי.. תשמע, זה פשוט מציאות מטלטלת שנוצרי צריך להזכיר לנו.. לא לטלטל בלי עירוב..

ויוסי עונה לי.. זה עוד סיפור קטן.. בוא אני אפתיע אותך עם סיפור על המוסלמי ותשעה באב ..

גדלתי בדימונה, משפחה דתית חמשה ילדים.. בשלב מסויים כל אחד מהילדים תפס כיוון בחיים, חלק נשארו דתיים, אחד מסורתי, אחד חילוני.. ואח אחד שלי חבר לעולם הפשע, היה לו מאפיה, וחיילים.. קרבות שליטה, פרוטקשן.. ואת כל השאר לא כדאי לספר..

יום אחד אחי היה באילת, עשה מה שעשה, לקח מה שלקח.. והפעיל בבית מוזיקה בווליום חריג, במסר ברור לסביבה.. אני כאן, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות..

לפתע, דפיקות בדלת.. אחי היה בטוח שזה עוד שכן שמתלונן על הרעש.. הוא רגיל לזה..

הוא פותח את הדלת ומולו עומד בחור בעל חזות ערבית.. אחי שואל אותו בטון מאיים, מה אתה רוצה?? השכן עונה לו בנחת.. תראה אני בחור מוסלמי, לא איכפת לי, תעשה בחיים מה שאתה רוצה, אבל תראה אתה יהודי נכון? תשעה באב היום, איך אתה שומע מוזיקה בקולי קולות??

אחי היה המום לרגע, לזה הוא לא ציפה.. הוא לא ידע כיצד להגיב, סגר את הדלת, בהשפעת ההלם הוא כיבה את המוזיקה, התיישב על הספה וחשב לעצמו בקול: לאן הגעתי? כל כך נמוך שמוסלמי צריך להזכיר לי שהיום בתשעה באב??

זה נגע בו במקומות כל כך עמוקים, שבהחלטה של רגע הוא החליט לשנות כיוון, הודיע על פרישה, כיבה פלאפונים, הסתתר מגורמים עויינים, שותפיו לשעבר..

עבר לירושלים, הצטרף לישיבה, חזר בתשובה וכיום מסיים יוסי את סיפורו, אחי בעל משפחה מרשימה, רב קהילה בדימונה.. והכל בזכות השליח המוסלמי שדפק לו בדלת.. ופתח לו את הלב..