בסוף הפרשה התורה מצווה אותנו על מצוות תפילין: “והיה לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”.
בביאור ענין המצוה כותב הרמב”ן ‘והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשיות קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות ג”כ טוטפות דכתיב ‘והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו’ והיו לטוטפות בין עיניך’, ולכך אנו כותבין גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות ששם מצות הייחוד וזכרון כל המצות וענשן ושכרן וכל השורש באמונה’.
ועוד כותב הרמב”ן ‘ואמר ולזכרון בין עיניך שיונחו במקום הזיכרון בין העיניים שהוא ראשית המוח והוא תחילת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר והזכירה’.
אמונתנו בהקב”ה באה מן הניסים הגדולים שראו אבותינו ביציאת מצרים והעבירו הלאה במסורת את האמונה מאב לבן ומדור לדור, שהלא את בריאת העולם לא ראינו ואין לנו מסורת של אמונה משם, אלא דווקא מן הניסים שביציאת מצרים, וזכרון יציאת מצרים מחזקת בנו את האמונה בה’.
ונראה מדברי הרמב”ן שיש להניח את התפילין דווקא במקומות שהן כנגד המחשבה, לפי שבאופן זה נוכל לזכור את יציאת מצרים. ומבואר מזה שמצות הנחת תפילין אינה רק בתור תוצאה של זכירת יציאת מצרים, אלא, שעצם קיום המצוה כנגד אברי המחשבה והזכרון פועלת לזכירת יציאת מצרים ולחיזוק האמונה בה’.
ויסוד הדבר הוא כפי שידוע, שבנפש האדם ישנם רמ”ח אברים ושס”ה גידים כנגד אברי הגוף, אשר כנגד זה נצטווינו בתורה ברמ”ח מצוות עשה ושס”ה מצוות ל”ת, באופן שקיום כל מצוה ושמירה מכל לאו נותנת חיות לאבר המכוון כנגד אותה מצוה.
ועל דרך זה מה שאומר הרמב”ן שקיום המצוות משפיע על פנימיותו של האדם, ולכן כאשר מניחים תפילין – אשר הם זכר ליציאת מצרים – כנגד אברי המחשבה והזיכרון, הפעולה הזו פועלת בנו בצורה סגולית שנזכור את יציאת מצרים ותתחזק בנו האמונה בה’.
ובהמשך דבריו כותב הרמב”ן, שישנן מצוות רבות בתורה שנצטווינו בהן זכר ליציאת מצרים ויש בהן בכדי לחזק בנו את האמונה בה’.
וכותב הרמב”ן ‘כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא ובהשגחתו’.
ומבואר מזה שמעבר לעצם קיום המצוה אשר גם קיומה הפשוט פועל בנפש האדם, ישנו שלב נוסף של ‘נתכוון בעניינה’, היינו כוונה מיוחדת לתוכן המצוה בנוסף לכוונה של קיום רצון ה’.
ועל דרך מה שכותב הב”ח לגבי מצוות תפילין סוכה ומזוזה שנאמר בהן ‘למען ידעו’ שיש בהן דין מיוחד לכוון גם לתוכן של המצווה. וודאי שכוונה זו גורמת שהמצוה תפעל פי כמה בהחדרת האמונה, וזהו חלק גדול מן הדרך לקנות ולחזק בנו את האמונה בה’.
הכוח לפרוץ את גבולות הטבע כאשר מתבוננים במצב של העולם היום, נראה שקשה עד בלתי אפשרי להיות ‘בן עליה’ בדורנו, שהרי הקלקולים שיש היום הם עצומים ונוראים; המצב של הרחוב והשפעותיו החודרות למחננו, ושאר כל הקללות הגדולות של עקבתא דמשיחא המתקיימות בדורנו. ובפרט כאשר עומדים לפני זמן ארוך ומייגע של לימוד התורה – נראה שזה מעבר לכוחות שלנו ולא שייך להצליח בזה כראוי.
אולם למרות זאת, אנו עדים לכך שישנם צעירים בני עליה אמתיים גם בדורנו, המתמסרים ללימוד התורה ועבודת ה’, ואינם קשורים לכל מה שקורה בחוץ.
והמציאות הזו איננה טבעית כלל וכלל, שלפי הטבע הפשוט האדם נמשך אחר התרבות החומרית הקיימת היום, ומחפש רק לנוח ולהתרפות, ובוודאי שלא למסור את עצמו ללימוד התורה.
ובכלל, עצם ריבוי התורה שיש כיום הוא וודאי דבר על טבעי, שלאחר השואה האיומה, בה נכחדו גדולי תורה ויהודים שומרי תו”מ במספרים רבים כל כך, נוסף על מיעוט התורה בתקופות ההשכלה והציונות; הרי שבדרך הטבע לא היה שייך שתהיה המשכיות לתורה כפי שיש בימנו.
המציאות הזו שישנם בני עליה בדור שכזה הינה דבר שמעל הטבע, ואשר יסודה בהבטחה שהבטיח הקב”ה שהתורה לא תשתכח מפי זרעו של עם ישראל.
ואמנם הדורות הולכים ומתמעטים ויש מיעוט עצום בגדלות התורה, אבל התורה מתקיימת בעם ישראל כנגד דרכי הטבע, ואף בדורנו יש קיום לתורה, ובני עלייה אמתיים המסורים לה. העולם נברא עם גבולות הטבע. לכל דבר גשמי ישנם גבולות טבעיים כגון אורך, רוחב, עומק, וכן המושג ‘זמן’ הוא גבול הקיים רק בעולם הטבע. אחת ההגבלות העיקריות של הטבע היא העצלות, שהאדם מטבעו הוא כבד ועצלן ועצלותו נובעת מהיותו אדם חומרי.
אולם ישנם גם מושגים שאינם לפי הטבע הפשוט וכי הם שייכים לעולם על טבעי.
וחילוק זה שבין הטבע לבין העולם שמעל הטבע קיים אף בחכמה; שחכמות חיצוניות הן חכמות השייכות להכרת עולם הטבע, אולם חכמת התורה הינה חכמה על טבעית.
המהר”ל כותב שחכמת הטבע אינה מקשרת את האדם להקב”ה ואילו חכמת התורה מעלה את האדם ומחברת אותו לה’. שורש התורה שבע”פ הוא גבוה מעל גבוה, וכדברי הזוה”ק ‘קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד’, וכאשר לומדים אותה כראוי מתוך הכרה בקדושתה, זוכים להתחבר על ידה להקב”ה )עי’ מהר”ל בהק’ לתפא”י( והחיבור הזה משייך את האדם לעולם שמעל הטבע הגשמי.
ואף את התורה ניתן ללמוד כחכמה טבעית, כאשר הלומד אינו מכיר בקדושתה כראוי, ויש לו מטרות חיצוניות בלימודו.
באופן זה הלומד עדיין חי בתוך הטבע ושייך לכל החומריות הקיימת היום.
אבל כאשר באים להתמסר לתורה מתוך הכרה ברורה בקדושתה ובכך שהיא מעלה אותנו מן השייכות לעולם הגשמי, הרי שבכוח זה ניתן לפרוץ את גבולות הטבע ולקבל כוחות מיוחדים ועל-טבעיים.
אמנם וודאי שצריכים להכיר כל אחד את צורכי גופו – אדם אינו מכונה ועליו גם לנוח לפי צורכו, אבל על ידי הכוחות העל טבעיים שניתנו לכל אחד מאתנו, בכוחנו להתעלות מעל הטבע ולהיות בני עלייה אמתיים ולהתגבר על כל הקושי אף כאשר הדבר נוגד את המבט הטבעי והפשוט.
קנייני התורה החזו”א כותב באיגרת )א, ד( ‘וכל המוסיף בקניינים שהתורה נקנית בהם מוסיף ידיעה יותר ברורה וטועם נעימות הצפונות אשר היו בעילום והסתר טרם עמלו’. מבואר בדבריו שקנייני התורה מסייעים בעצם הבנת התורה.
ונראה לבאר יסוד זה בדרך משל: ניקח לדוגמא שני אנשים; האחד חכם ומלומד שחקר במשך מספר שנים אודות חייהם ותרבותם של הסינים, שתרבותם שונה לגמרי מהתרבות שאנו מכירים. ומצד שני ישנו אדם אחר שגר בסין במשך שנים רבות והוא ממש חי ומעורב בתרבות שלהם.
אם כן ודאי הוא שאותו אדם שחי שם מבין הרבה יותר טוב את התרבות מאשר אותו מלומד שרק חקר אחר זה בידיעות בעלמא, שכן מי שחי שם מבין באמת על מה מדובר.
ואף בלימוד התורה הדבר כן; התורה באופן רגיל רחוקה מן האדם שהוא גשמי, ולכן התפיסה שלו בה מועטה והיא אף נראית רחוקה ממנו ומדרך החיים שלו. ואמנם יש באפשרותו לדעת בה ידיעות מסוימות, אולם בכדי להבין אותה באמת ולדעת על מה מדובר צריכים להתקרב ולהתחבר אליה, שאחרת הכל נשאר בתור ידיעות סתמיות ולא מבינים אותה כראוי.
וקנייני התורה הם הדרך להתקרב לתורה ועל ידיהם מתחברים ומשתייכים אליה באמת.
וזה מה שאומר החזו”א שקנייני התורה הם התנאי לעצם ידיעת התורה, וכל המוסיף בקניינים מגיע לידיעה יותר ברורה בהבנת התורה.
חיבור לתורה ואהבתה כל אהבה מתחילה בכך שהאוהב מרגיש דמיון וקשר כלשהוא לנאהב.
טבעו של אדם הוא שאוהב את עצמו אהבה עזה, אשר מכוחה הוא אוהב את מה שנוגע אליו, כפי שמבאר הגר”ש שקאפ בהקדמה לשערי ישר, עיי”ש.
לאחמ”כ ישנם שלבים נוספים באהבה, אבל היסוד הראשון הוא שהאוהב מרגיש שייכות ודמיון לנאהב. בזוה”ק כתוב ש’קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא’, והיינו שכל יהודי בפנימיותו קשור ומחובר עם התורה שבעל פה )ויעוי’ בהקדמת בעל הקרית ספר(. אלא שבתחילת הדרך לא מרגישים זאת, משום שזהו דבר שהאדם צריך לגלות ולהוציא מתוך עצמו על ידי עמלו בתורה. וכן כתוב בפסוק שהתורה אינה בשמים ומעבר לים אלא היא בפיך ובלבבך, ואמנם בתחילת הלימוד התורה נראית רחוקה – בשמים ומעבר לים, אבל כאשר הוא עמל בה, הוא מגלה לבסוף את האמת שהיא ‘בפיך ובלבבך’ דהיינו שהיא אינה חיצונית אליו ורחוקה ממנו כי אם בתוך לבו ממש. ואז האדם מגיע אל מציאותו האמתית כפי שאמרו חז”ל ‘שהמאור שבה מחזירן למוטב’, ונכלל בזה שהמאור שבתורה מחזיר את האדם ומעמידו על מקומו האמתי.
וזהו היסוד של אהבת תורה, שהאדם מרגיש שהתורה אינה דבר חיצוני אלא הוא מאוחד עם התורה והיא חלק ממנו ממש, ואז הוא אוהב אותה אהבה עילאית. אמנם יש בענין זה דרגות אחר דרגות; שהדרגה הפשוטה היא להרגיש שהתורה היא חלק מן העצמיות שלנו, אולם באפשרות האדם להגיע אף לדרגה כזו שלא רק שהתורה היא חלק מן המציאות שלו אלא שכל מציאותו הופכת להיות אהבת תורה, עד שכמעט ולא נשאר לו מה’אני’ שלו עצמו, וכל ה’אני’ שלו הופך להיות אהבת תורה, והיו גדולי תורה שראו אצלם בחוש את הדרגה הזו. כוח התשוקה שבימי הנערות הספורנו בפרשת בראשית )ח, כא( על הפסוק “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” מבאר שבתקופת הנעורים גובר באדם כוח התאווה לחטא, עיי”ש.
ומצד שני אנו מוצאים סוג נוסף של כוח התאווה בימי הנערות, כפי שנאמר ביציאת מצרים “זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך”, ומבואר מזה שביציאת מצרים עמדו כלל ישראל בבחינה של תקופת הנערות )ועל דרך מה שידוע, שביציאת מצרים היתה הלידה של כלל ישראל, ולאחר הלידה בא כוח הנערות(. ומוזכר כאן בפסוק את כוח האהבה של הקב”ה לכלל ישראל שהיה זה בגדר ‘אהבת כלולותיך’. ובאמת שמדובר כאן על אותו כוח התאווה שבימי הנעורים עליו דיבר הספורנו, אלא שנתחדש כאן, שניתן לקחת את הכוח המיוחד הזה שבזמן הנעורים ולהופכו לחשקת התורה. והנה בלשון חז”ל מצינו שתי נוסחאות באופן פעולת התורה על יצרו של האדם: האחד הוא מה שנאמר בבריתא דרבי פינחס בן יאיר ‘תורה מביאה לידי זהירות’, ועוד נאמר בחז”ל ‘בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין’, ומדובר כאן על שתי פעולות שונות של התורה על היצר הרע. החלק האחד הוא ‘תורה מביאה לידי זהירות’ – שעל ידי שהאדם לומד תורה הוא מתחיל להתבונן במעשיו ולשלוט בעצמו )וכן עד”ז מה שכותב הגרי”ס באיגרת המוסר שהלימוד בעיון פועל על האדם לחייבו בקיומה, ואכמ”ל(.
אולם מעבר לכך יש את הבחינה בתורה שהיא תבלין ליצר הרע, שהתבלין הרי משנה את כוח החריפות או המרירות וממתיק את המאכל, וכך גם התורה לוקחת את היצר הרע ומהפכת אותו לטוב. ולכן בזמן הנעורים שמתגבר באדם כוח התשוקה, צריכים לדעת שניתן לקחת את הכוח הזה ולהגיע על ידו לידי התשוקה של ‘אהבת כלולותיך’, ודרך זה לקנות בנו אהבה עזה לתורה.
בעניין זה ספר רבי יצחק ברנשטיין בספר “הלילה איננו אפל”, שבצעירותו למד בברנוביץ’ אצל רבי אלחנן וסרמן זצ”ל מעשה מופלא:
בברנוביץ’ התגורר צדיק גדול ותלמיד חכם מופלג, רבי משה מידנר שמו, אשר שימש כמנהל ישיבת “תורת חסד“ של חסידי סלונים, והיה מקורב ביותר לרבי חיים מבריסק, אשר העריך אותו ביותר, עד כי עדי ראייה מסרו, שפעם אמר לו רבי חיים חידוש, ומשהבחין שרבי משה אינו מקבלו, הורה להוציא קטע זה מכתביו. רבי משה נרתע מתגובתו וניסה להתנצל, אולם רבי חיים טען לעומתו שהעובדה שהוא אינו מקבל את החידוש מעידה כי דבר מה אינו כשורה בו…
עוד מימי נעוריו התפרסם רבי משה כעילוי מופלג, וכל מכריו נבאו לו גדולות ונצורות. כל ימיו היה מתבודד, שקוע בתורה, חסידות וקבלה, ועם זאת מעולם לא הרשה לכנותו בתואר כלשהו, נזף במי שקם לפניו והתרחק מכותל המזרח.
לילות שלמים יושב היה בין שני נרות חלב גדולים, שקוע בעיון, אוחז בזקנו הארוך והלבן, ועיניו הטובות משוות לו מראה של איש אלוקים, וגורמות לכל המביט בו לרצות להיות טוב יותר.
המסכת שאותה למד תדיר היתה מסכת יבמות, ולצידה תמיד היה פתוח ספר “המאירי” על יבמות, אשר מתוכו למד את המסכת הקשה.
באותם ימים היו הספרים נדירים ויקרי המציאות, וכאשר החל רבי אלחנן וסרמן ללמוד את מסכת יבמות הוא פנה אל יצחק’ל, שליווה אותו לביתו באותה שעה, ובקש ממנו שילך לרבי משה מידנר ויאמר לו שהוא מבקש לשאול את ספר ה’מאירי’ שלו, כיון שהוא מתחיל ללמוד יבמות.
כחץ מקשת רץ הנער לביתו של רבי משה, מרחק חמש דקות משם, כדי להביא לרבו את מבוקשו. ליד פתח ביתו של רבי משה נעצר ונקש על הדלת.
כשנכנס הבחין כי רבי משה יושב ולומד את מסכת יבמות עם ה’מאירי’! הוא בלע את לשונו במבוכה, ולבסוף התגמגם ואמר כי הוא לומד אצל רבי אלחנן והרבי בקש לשאול את ה’מאירי’.
תגובתו של רבי משה היתה בלתי צפויה לגמרי. הוא החוויר מאד והחל לחשוב ולחשוב ולחשוב, בעוד הנער שמולו עומד נבוך.
לאחר דקות ארוכות של מחשבה, פנה אל יצחק’ל ואמר לו: “אתה, הלא רואה שאני לומד עכשיו במסכת הזו וזקוק ל’מאירי’, אולם אני מוכן להשאילו לרבי אלחנן בתנאי אחד – שלאחר שבועיים בדיוק… לא, לא… לאחר שלושה עשר יום וחצי – יחזיר לי רבי אלחנן את הספר!”.
יצחק’ל שנוכח כי העניין בנפשו, חשש שמא ישנה ממילותיו, ולכן ביקש עט כדי לרשום את הדברים בדיוק, ביודעו, כי כאשר מדובר באנשים גדולים – כל מילה חשובה.
לאחר מכן נטל את ה’מאירי’ היקר תחת בית שחיו, יצא מביתו של רבי משה ומיהר לביתו של רבי אלחנן כדי להביא לו את מבוקשו.
הוא הוציא את הפתק שכתב וקרא מן הכתב את בקשתו של רבי משה לפני רבי אלחנן, כשסיים הרים את עיניו, והנה הוא מבחין שפני רבו חוורו כסיד.
האם נפגע רבי אלחנן מן התשובה? – תהה – אולי הוא רוצה את המסכת לפרק זמן ארוך יותר?
הוא לא ההין להעלות את השאלות על דל שפתיו, ורק עמד והמתין למוצא פיו של רבו, אשר לבסוף אמר לו: “לך לרבי משה בחזרה עם ה’מאירי’ ושאל אותו מדוע אינו יכול להשאיל אותו עד תאריך מאוחר יותר…”.
שוב מיהר הנער לביתו של רבי משה, פנה אל הצדיק ומסר לו את שאלתו של רבי אלחנן. “יותר מאוחר כבר לא אזדקק לכך”, השיב הצדיק מיד, והוא אץ-רץ כדי להשיב את התשובה לרבו.
הפעם החוויר רבי אלחנן שבעתיים, בשתיקה נטל את המסכת מידי תלמידו ושוב לא הוסיף לומר דבר בעניין.
יצחק’ל חזר ללימודיו, כובש בתוכו את כל השאלות הבלתי פתורות שצצו בלבו.
שלושה עשר וחצי ימים מאוחר יותר – נפתרו כולן מאליהן – רבי משה מידנר נפטר לבית עולמו!…
כל יהודי ברנוביץ’ יצאו לחלוק לו כבוד אחרון, במהלך ההלוויה ההמונית לא נישאו הספדים, כפי שהורה רבי משה, אולם כשהוכנסה המיטה ליד ארון הקודש של בית החסידים, אמר רבי אלחנן: “רואה את את מסכת יבמות באה מולך, והיא תלווה אותך ותגן עליך בהמשך דרכך… ברצוני גם לבקש ממך מחילה בגלל הספר, אבל החזרתי אותו כבר הבוקר, לפני תום שלושה עשר וחצי הימים, ולכן עליך למחול לי…”.
במלחמת העולם השניה היתה אנגליה נתונה תחת מתקפת “בליץ” קשה מצד הכוחות הגרמניים. גלים גלים של מטוסים גרמניים תקפו את שמי לונדון ללא הרף וזרעו בה הרס וחורבן. במשך שעות היום הגנו התותחים והוזנקו מטוסים בריטיים כדי להתמודד מול מטוסי האויב, אך בלילה היתה שליטתם מוחלטת. כצעד של התגוננות, הוכרז על האפלה מוחלטת ברחבי לונדון, כדי שמטוסי האויב לא יראו את אשר לפניהם, וכך ייאלצו לפעול באופן עיור ואקראי ולא יוכלו למקד את התקפותיהם לעבר יעדים חשובים.
באחד הלילות הילך אדם בחוצות לונדון, גישש את דרכו. העלטה היתה מוחלטת. פנסי הרחוב היו כבויים, הבתים מואפלים, אין קרן אור. לפתע נשמע קול טרטור מנועים, מטוסי האויב באים. כעבור רגע נשמעו רעמי ההפצצות וקריסת הבתים. לבו של אותו אדם הלם בפראות ונשימותיו קצרו. הוא ביקש להירגע. מישש בכיסו, הוציא חפיסה ושלף סיגריה. הוא תקע את הסיגריה בפיו, הצית גפרור וחיפהו בידיו, הדליק את הסיגריה וינק את העשן בשקיקה. לפתע צץ לידו פקח, הורהו לכבות את הסיגריה והובילו למעצר.
לילה נורא עבר עליו, ולמחרת הובא למשפט. כששמע את סכום הקנס שהושת עליו, התקומם: “מה עשיתי?! בסך הכל הצתתי גפרור זעיר!”
“בר-מזל אתה שחייך ניצלו”, אמר לו השופט. “הגפרור שלך הזעיק את המטוסים, הוא שימש עבורם כאיתות של מגדלור בלב ים חשוך! מיד לאחר שנאסרת מיקדו המטוסים את התקפותיהם באזור, הרחוב כולו נמחה מעל פני האדמה!”
תמה האיש: “מה ההשוואה בין זרקור המגדלור לבין גפרור זעיר!”
הסבירו לו: “בעלטה מוחלטת הגפרור מאיר וזוהר במיוחד!”
וזו גם התשובה לשאלה, איך יתכן שבמצבם השפל של ישראל שתי מצוות יוציאו אותם ממצרים. אכן כן! דוקא בעלטת מ”ט שערי טומאה, בחשכת העבודה הזרה ואפלת “נהיה כמצרים” (שמות רבה א, ח), זוהרות שתי המצוות באור יקרות ומסוגלות לחלץ מאפלה לאור גדול!
כמה חיזוק יש בכך עבורנו. דוקא בשפל מצבנו, בחשכת הגלות, כל מצוה מאירה וזוהרת לפני ה’ יתברך!
ומן ההיסטוריה הרחוקה נדלג להיסטוריה הקרובה. שח המגיד הירושלמי הגה”צ רבי שבתי יודלביץ זצוק”ל:
לאחר מלחמת ששת הימים בא אלי איזה חבר’המן, חייל: “רבי שבתי, אני רוצה שתדבר קצת לחיילים – תחזק אותם ביראת שמים”.
“תעזבני לנפשי” ניסיתי להתחמק, אך ללא הועיל. הוא שיגר בקשות רבות. בסופו של יום נתתי את הסכמתי. בדרכי לבסיס הצבאי הרהרתי לעצמי, כי סביר שיתאספו כמה עשרות חיילים בלבד. אך הנה כאשר נכנסתי למקום חטפתי הלם; אלפי חיילים!
הם ישבו והמתינו לבושים במדיהם, עם ה’פלאפל’ על הכתף וכו’, תתארו לעצמכם שהיתה זו תקופה של גאווה צבאית. זה היה אז ערך-מקודש בעל הערצה עצומה. כמעט חזרתי לאחורי – אך לא היתה לי ברירה.
התיישבתי במקום המוכן לי, כמובן שהייתי טרוד במחשבות לקראת דרשתי, אלא שבד בבד גם האזנתי בחצי אוזן לנאומו של מפקד בכיר מראשי הצבא. הוא דיבר בזחיחות דעת על עניינים צבאיים שונים. כך שהוא נתן לי זמן להכנת הדרשה. לפתע, לקראת סיום נאומו, נעמד לו המפקד בגו זקוף שתק שתיקה קצרה, הגביה את ידו, פנה אלי ואמר:
“מי לא יודע כי חיל-האוויר היה שותף מלא לניצחון האחרון של המלחמה, הם הרי התקדמו בכל החזיתות. חיל-ההנדסה נרתמו גם הם בתחומים אחראיים ביותר. חיל-רגלים מסרו את נפשם וקידמו את הצלחת המערכה. בקיצור, הניצחון הגדול הגיע בתרומתם של חיילנו ביבשה, באוויר ובים”.
“והנה חיילים נכבדים” – סיים בארסיות – “הגיע לכאן רב מירושלים. אולי ממש ממאה שערים או מישיבה אחרת, להציג לפניכם את מספר האחוזים שבחורי הישיבות תרמו לניצחון”…
האלפים מחו כף בעוז ונאומו הסתיים: “בבקשה כבוד הרב”, הכריז בציניות, ושוב מחיאות כפיים.
עליתי על הבמה, פתחתי בדברים – כאשר אני רותח בפנימיותי:
“חבר’ה, חיילים נכבדים, נשאלה כאן שאלה. מה תרמנו לניצחון? כמה אחוזים העניקו בני הישיבות לניצחון? אפתח את דבריי בתשובה קצרה לגופו של עניין, אח”כ נעסוק בנושאים אחרים. כפי הידוע לי ולכם, התחזית הכללית של מפקדי הצבא היתה, שאנו עומדים בפתחה של מלחמה עגומה. לפני פתיחת המלחמה דיברו על כשישים אלף הרוגים רח”ל, עד כדי כך שהוחלט להקצות את גינות העיר הגדולות בכמה ערים לקבורה ארעית בעיצומה של המלחמה.
“בכמות כזו של הרוגים, שלא תבוא, מי היה עוסק בקבורתם? בחורי הישיבות. הם אלה שהיו מתגייסים לקבורתם כ’חברה-קדישא’ המוסרים נפשם למצווה קדושה זו. ואז, כמובן, שהמפקד הנכבד הנואם, היה אומר שתרמנו רבות למערכה, אבל, חיילים נכבדים, הקב”ה לא רצה שנתבטל מתורתנו! הוכרז בפמליה של מעלה כי מוותרים על אותם שישים אלף הרוגים, וזכות לימוד התורה תגן עליהם.
“אם-כן, אני מודיע בזאת מעל הבמה. כי אנו, בני הישיבות, תרמנו שישים אלף אנשים, כמו כן תרמנו את גני העיר בתל אביב ובירושלים… במקום קברים ארעיים ישנן גינות עם דשא ירוק, קומו על רגליכם והודו להקב”ה!”.
מחיאות כפיים רמות נשמעו באולם. לא שבתי למקומי, אלא החלטתי ‘לתת להם בשיניים’ – ‘הכהה את שיניו’, שיבינו מעט כי עם גאווה של ‘כוחי ועוצם ידי’ אפשר לאבד את הניסים. וכי הצבא ניצח?! הרי במלחמת ששת-הימים התרחשו נסים משונים שאין לתאר – מה יש בכלל להתגאות?!
*
עד כאן מדברי רבי שבתי (‘להגיד’, חומש המגידים ח”ב עמ’ 115) שניבא וידע מה ניבא: חלפו עוד כמה שנים, פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהותירה את הצבא עם אלפי הרוגים ואת העם עם צלקות שלא התאחו עד היום הזה. מי יודע, אם היו יודעים להודות על הניסים כפי שצריך, היו המאורעות הבאים נחסכים מאיתנו!
ולכן, כאשר אנו מודים על הנסים, איננו מודים רק על הניסים שהתרחשו בעבר אלא בכך מייצרים – במו ידינו והודאתנו – את הניסים של העתיד!
