“וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה” (מו, ו-ז)
ה”אור החיים” הקדוש מדקדק בכפילות הלשון בפסוק: וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּו…”, ולאחרמכןשבהפסוק ומפרט: “בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹותָיו וּבְנוֹת בָּנָיו”. לכאורה זה תמוה, כבר אמרנו שכל זרעו איתו, למה צריכים לפרט שוב?
“אכן כוונת הכתוב הוא”, אומר האור החיים הקדוש, “שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים, כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם, ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל…
“וציין הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם. ואמר: ‘בניו ובני בניו אתו’, פירוש: אלו לא הוצרך להביאם הוא, אלא הם מעצמם באו אתו – בדומה לו. ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אומרו: ‘בנותיו ובנות בניו וכל זרעו’, פירוש: אלו הביא אתו מצרימה, הוא הביאם ולא לרצונם באו”.
ממשיך ה”אור החיים” הקדוש ומחדד נקודה יסודית מאוד: “וראיתי לתת לב לדבריהם ז”ל (שמות רבה א) שאמרו, שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים – לא התחיל השעבוד, דכתיב ‘וימת יוסף וגו’ וכל הדור ההוא’, פירוש שירדו מצרים – אז התחיל השעבוד. כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד, כי ‘סמא דיסוריקבולי’.
“והעד הנאמן לזה, כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (בראשית רבה צד) ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב, ולא מרצונם באו”.
הפלא ופלא! מי שירד למצרים מרצון, כדי להשתעבד תחת יד פרעה ועבדיו, לא סבל מקושי השעבוד! מי שלא ירד מרצון והיו צריכים להביא אותו בעל כורחו, הוא זה שכן סבל. למה? כי ‘סמא דיסורי קיבולי’, כלומר, התרופה לייסורים היא…לקבלאותםבאהבה!
כל אדם עומד במהלך ימי חייו בפני אתגרים וניסיונות, והרבה פעמים הם כרוכים בייסורים. אבל ה”אור החיים” הקדוש מלמד אותנו יסוד גדול מאד לחיים…
אין מטרתו של בורא עולם, חלילה, להכאיב לאדם! הקב”ה כולו טוב!!!
המטרה של הייסורים היא, כדי שאדם יזכה לחיי עולם מכח מעשיו – מכח עמידתו בניסיונות וקבלת הייסורים באהבה, ולא יהא בבחינת אוכל לחם חסד, ‘נהמאדכיסופא’.
כשהקב”ה מעמיד אדם בפני קשיים – אם זה קושי בבריאות ואם זה קושי בפרנסה, הוא רוצה רק דבר אחד: לבחון איך אדם מקבל אותם. האם הוא מבין מי שלח לו אותם? האם למרות הקשיים האדם ממשיך להרים ידיים למעלה ולומר: ‘ריבונו של עולם, תודה רבה לך על הכל!’ או חלילה הוא רק מתמרמר ומבעט.
‘סמא דיסוריקבולי’, אם אדם מקבל את הייסורים באהבה הריהו חוסך אותם מעל עצמו.
וכמו שאמרו חז”ל, שיעקב ובניו היו צריכים לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל, אבל הקב”ה סובב שהם ירדו בדרך כבוד. יעקב ירד למצרים כמו מלך, חי במצרים כמו מלך, בלי שעבוד, כי הבין שהירידה למצרים היא רצון ה’, דין שמים, וצריך לקבל דין שמים באהבה.
לאלו שהיו צריכים להוריד למצרים בכוח, אלו שמנסים להתחכם על בורא עולם, אולי נצליח לתמרן, אולי נעשה חוק עוקף אלוקים – לאלו אמר אלוקים: לא זו בלבד שתרדו למצרים אלא גם תסבלו מעול השעבוד.

כשיצא מהחניה בדרכו הביתה, נסע ‘רוורס’ ולא הבחין בעמוד גדר שעמד שם.
סיפר לי אברך סיפור אישי:
לאחר שמשפחתו ב”ה התרחבה הוא קנה רכב. כמובן שמדובר ב”רכב אברכים”, אלא שלמזלו הטוב הוא קנה את הרכב מאדם פדנט שמדקדק מאוד על רכושו, ושמר על מכוניתו כמו שהוא אמור לשמור על הילדים שלו…האוטוהיהנראהכמוחדש.
בפעם הראשונה, כשהגיע עם הרכב לכולל, העיר לו אחד האברכים שהרכב נראה יותר מדי טוב בשביל אברך, ועליו להיזהר מעין הרע.
עוד באותו יום, כשסיים את לימודיו בכולל, כשיצא מהחניה בדרכו הביתה, נסע ‘רוורס’ ולא הבחין בעמוד גדר שעמד שם. הרכב ספג מכה, ונוצר קמט בפגוש. למרות שהקמט היה די רציני, זה עדיין לא קמט שאברך ילך לשלם עליו אלף וחמש מאות שקלים לפחח כדי ליישר אותו. זה יישאר ככה.
מששב הביתה, ישב עם הרבנית שלו לחשוב ביחד: על מה עשה ה’ לנו ככה? הוא אמר לאשתו: “דבר אחד ברור: למרות שכל פעם שאני אראה את הקמט זה יעשה לי צביטה בלב – אני לא הולך לתקן את זה. אם כן, הברירה נשארת בידי, האם בכל פעם לרטון, להתעצבן, או להבין שזו גזירת ה’ ולקבל אותה בשמחה.
אני בוחר באפשרות השנייה! בכל יום שארד למטה, בלי נדר, אומר לעצמי: זה מה שהקב”ה רצה ואני מקבל זאת על עצמי בשמחה”.
עברו כמה חודשים. הגיע החופש הגדול. הם החליטו לנסוע לים באשדוד. משפחה ירושלמית ברוכת ילדים נוסעת לים – בהחלט חגיגה גדולה. כל ילד לקח אתו גלגל שנראה כמו גלגל של טרקטור…ממלאיםאותובאווירכברבבית, מכניסיםאתהגלגליםלבגאז’ –לאנסגר…מנסיםלדחוףמפהומשם, עדשאחדנתןמכהחזקה–והבגאז’ נסגר.
אלא שאז נשמעה צרחה מקפיאת דם. הבגאז’ נסגר על ידו של אחד הילדים. האבא כמעט התעלף. זה סוג מכה שאי אפשר לדמיין מה היא גרמה לאצבעות של הילד…
הוא ניגש בפיק ברכיים לבגאז’ וכמעט שלא העז לפתוח את העיניים לראות מה קרה. בעיניים כמעט עצומות פתח את הבגאז’ ולהפתעתו היד שלמה, האצבעות שלמות, בסך הכל כמה שפשופים קטנים. התברר שהיד נכנסה בדיוק למקום של הקמט בפח, והרווח גרם לכך שידו לא נפגעה!
למחרת הוא עשה סעודת הודיה בבית, ואמר: “הקב”ה עשה לי מבחן איך אני מקבל את הקמט הזה, ומאחר וקיבלתי אותו עלי בשמחה – התברר למפרע שהוא שהציל את היד של בני. אם הקמט הזה לא היה – מי יודע היכן היינו נמצאים היום!”.
הבנת? – תקבל!
למעשה זה מדרש מפורש (איכה רבה א, מט): “מעשה במרים בת בייתוס שנשבית ופדאוה בעכו. זבין לה חלוק אחד, אזלת למישטפיהבימא [הלכה לשטוף אותו בים] אתא גלאונסביה [בא גל ונטלו]. זבנין לה אוחרן [קנה לה חלוק אחר], אזלת למישטפיהבימא – אתא גלאונסביה [גם החלוק השני נשטף בים]. בעון עוד למיזבן לה אוחרין [רצו לקנות לה חלוק שלישי], אמרה להון [אמרה להם]: הניחו לו לגבאי שיגבה את חובו. כיון שצידקה עליה את הדין – רמז הקדוש ברוך הוא לים, והוציא לה כליה”.
הקב”ה לא רוצה להציק. הקב”ה רוצה שתדע לחיות עם מה שהוא מציג בפניך. אם הבנת את הרעיון – תקבל!
איוב אומר (ה, ז): “כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד”, ודרשו חז”ל (סנהדרין צט ע”ב): “אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר ‘כי אדם לעמל יולד’. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא? כשהוא אומר: ‘כי אכף עליו פיהו’ – הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר ‘לא ימוש ספר התורה הזה מפיך’ – הוי אומר לעמל תורה נברא”.
מבאר המהר”ל: כשנגזרו על אדם ייסורים, הוא יכול להמיר אותם אם מראש יקבל על עצמו עול תורה גם בזמנים הקשים. כי, כאמור, הכלל הוא: אם הבנת? – תקבל!

הגיע ליל שבת הבא. הסעודה הסתיימה. ב”ה יכול היה לשבת וללמוד במנוחה ונחת, וגם ללכת לישון בזמן. אלא שאז הבחין שבנו לא נראה טוב
בספר “שלמים מציון” מסופר, שלרבי בן ציון פלמן זצ”ל היו חמישה שיעורים מיום חמישי בלילה עד ליל שבת. זה בהחלט לא קל! יום ששי הוא היום הקשה ביותר מימות השבוע, עם כל ההכנות לשבת, עם כל העייפות המצטברת.
בליל ששי מסר שיעור בתל אביב, ביום ששי בבוקר לקבוצת אברכים ברחוב רש”י, אחר כך בישיבת מכנובקא – הרבי ביקש ממנו למסור שיעור ולחזק את הלימודים בימי ששי, אחר הצהריים בבית הכנסת בית יחיאל, והשיעור החמישי, הקשה מכולם, בליל שבת, אחרי הסעודה, בבית הכנסת “אור החיים” ברחוב רבי עקיבא.
ליל שבת אחד, לאחר השיעור, משחש עייף ותשוש, הודיע לגבאי המסור שמשבוע הבא הוא לא ימסור יותר שיעור, הוא מרגיש שזה יותר מדי עבורו.
הגיע ליל שבת הבא. הסעודה הסתיימה. ב”ה יכול היה לשבת וללמוד במנוחה ונחת, וגם ללכת לישון בזמן. אלא שאז הבחין שבנו לא נראה טוב. הוא קדח מחום. הביאו את ד”ר רוטשילד הביתה, והרופא אמר שהחום הזה לא מוצא חן בעיניו ושיש לקחתו לבית חולים לבדיקות יותר מעמיקות. בקיצור, כל הלילה הוא היה במיון ביחד עם הבן, וכמובן שלא עצם עין…במשךהלילהעשולילדבדיקות, נתנולוכלמיניתרופות, וב”המצבוהשתפרבמעט. בבוקרהגיעולהחליףאותווהואהלךהיישרמביתחוליםלביתהכנסתלהתפלל.
מיד אחרי התפילה הוא שלח בן אחר שלו לגבאי של “אור החיים” להודיע שמשבוע הבא השיעור חוזר להתקיים.
אמר הרב פלמן: אני ביקשתי קצת לנוח. אמר לי הקב”ה: לנוח אתה לא יכול, אבל תחליט היכן יהיה המאמץ שלך – למסור שיעור או להיות עם הבן שלך בבית חולים?
במוצאי שבת הוא נכנס אל הסטייפלר זצ”ל משום שמצבו של הילד עדיין לא היה כל כך טוב. הוא נקב בשמו של הילד, וסיפר שהילד סובל מחום גבוה, וביקש מהסטייפלר ברכה. מיד כשאמר את שם הילד, הסטייפלר שאל אותו: “הפסקת עם אחד מזיכויי הרבים שלך?” ומשהשיב בחיוב, אמר לו הסטייפלר: “אני מזהיר אותך! או זיכוי הרבים או להתמודד עם ילד חולה”.
שבוע אחר כך הוא כבר מסר את השיעור בבית הכנסת “אור החיים”, והנה הוא רואה את רבי דוד’ל פרנקל זצ”ל מציץ מהחלון. מאוחר יותר, כששאל אותו מה קרה? הרי אף פעם לא הגיע לשיעור הזה? השיב: “הסטייפלר שלח אותי לראות אם הרב פלמן ממשיך את השיעור”…
כי ככל שאדם עושה כמה שיותר למען ה’ ותורתו, הריהו חוסך מעצמו ייסורים וקשיים.