ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים” )כה, כז(

הצורה שהדברים נתפסים בפשטותם זה שמצד אחד יש את יעקב שהיה ‘איש תם יושב אוהלים’ ומצד שני יש את עשיו שהלך לדברים אחרים, שהרי מרגע בריאתו היה ‘שופך דמים’ כמש”כ ‘ויצא הראשון אדמוני’ שזהו רמז לשופך דמים, אבל בדברי חז”ל משמע לא כך שכמו שאמרו ‘ראשו של עשיו קבור במערת המכפלה’ היינו שלעשיו היה ראש של האבות הקדושים, וא”כ ודאי שמצד יכולותיו יכול היה להיות אחד מן האבות הקדושים למרות שנולד במזל של שפיכות דמים, ובאמת כתוב בילקוט שמעוני שדוד המלך נולד גם הוא באותו המזל שבו נולד עשיו שהגם על דוד נאמר “וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי” )ש”א טז,יב( אלא שבשונה מעשיו שנהיה לרוצח, הוא השתמש במידה זו באופן חיובי ללחום את מלחמות ה’ על פי הסנהדרין.

אבל עשיו הרשע הגם שהיה לו ראש של האבות הקדושים אך הראש היה מנותק מהגוף, ולכן אפילו שמצד הראש היה גדול עד כדי כך שגם נקבר עם האות הקדושים מ”מ עדין נשאר ‘עשיו הרשע’.

וצריך להבין כיצד באמת שייך דבר זה, שמשהו שמצד אחד הוא בדרגה הבלתי נתפסת של האבות הקדושים אך בפועל יצא עשיו הרשע כמו שכולם יודעים.

ב ולבאר עניין זה נקדים כאן עניין מסוים המבואר באריכות בנפש החיים )שער ד’ פ”ה( ששם ביאר שהקיום של התורה באדם אינו תלוי בלימוד התורה בלבד אלא יש עוד תנאים המוכרחים בשביל שתשכון התורה באדם, וז”ל הנפה”ח, ‘אמנם ודאי שא”א לומר שאין צריך לעסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה’ חלילה שהרי משנה שלמה שנינו ‘אם אין חכמה אין יראה’, ואמרו עוד ‘כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ושאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת’ כי יראת ה’ תחילה היא עיקר הקיום של חכמת התורה, ולפי ערך גודל אוצר היראה שהכין לו האדם כן ע”ז הערך יוכל להכנס ולהשתמר ולקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר יחזק, אוצרו.

כי האב המחלק תבואה לבניו הוא מחלק לכל אחד מדת התבואה כפי אשר יחזיק אוצרו של הבן אשר הכין על זה מקודם, שאף אם ירצה האב וידו פתוחה ליתן לו הרבה, אבל כיון שהבן אינו יכול לקבל יותר מחמת שאין אוצרו של הבן גדול כ”כ שיוכל להחזיק יותר, גם האב א”א לו ליתן לו עתה יותר, ואם לא הכין לו הבן אף אוצר קטן, גם האב לא יתן לו כלל, כיון שאין לו מקום משומר אצלו, כן הוא יתברך שמו ידו פתוחה כביכול תמיד, לכל איש מעם סגולתו רוב חכמה ובינה יתרה ושתתקיים אצלם ויקשרם אל לוח ליבם להשתעשע אתם בבואם אל עולם המנוחה ותלמודם בידם, אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם, שאם החזיק אצלו האדם אוצר גדול של יראת ה’ טהורה ה’ יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו הכל לפי גודל אוצרו, ואם לא הכין לו האדם אף אוצר קטן שאין בו יראתו יתברך כלל ח”ו גם הוא יתברך לא ישפיע לו שום חכמה כלל, אחר שלא תתקים אצלו כי תורתו נמאסת חס ושלום’, עכ”ל.

מבואר בדבריו שאמנם בשביל להיות תלמיד חכם ולזכות לתורה צריך להרבות בלימוד, אך העיקר בכדי שהתורה תכנס באדם ותתחבר עמו הוא לפי דרגתו ביראת החטא, ובלי יראת חטא לא שייך כלל שאדם יזכה בהצלחה בתורה, וזה העניין הראשון המבואר בנפה”ח תנאי לקיום התורה באדם, וממשיך הנפה”ח שם )פ”ו( באותו העניין וז”ל, ‘לזאת האמת שזו הדרך האמיתי אשר בזה בחר השי”ת שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל איזה זמן מועט ביראת ה’ טהורה בטהרת הלב להתודות על חטאו מעומקא דליבא כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה ויכון להתדבק בלמודו בו בתורה, בו בקב”ה, היינו להדבק בכל כוחותיו ל’דבר ה’ – זו הלכה’ ובזה הוא דבוק בו ית”ש ממש כביכול כי הוא יתברך ורצונו חד’, עכ”ל.

וכוונתו שהרי כידוע קוב”ה ואוריתא וישראל חד הוא, והביאור בזה שהתורה הקדושה לא רק שאינה סתם חכמה חיצונית והיא גם לא ספר הוראות בלבד בשבילנו שנדע מה מותר או צריך לעשות ומה לא, אלא התורה הקדושה היא ממש דיבורו של הקב”ה אלינו וזו הצורה שבה הוא מתגלה כאן בעולם החומרי, ולכך ע”י שאנו עוסקים בה ומתייגעים להבינה אנו כביכול נדבקים בו ממש ובדיבורו, ולכן בכדי להיות ראויים להידבק בתורה הקדושה צריך שהיא תהיה בטהרתה כי בלי זה איננו ראויים להדבק עם השי”ת.

אך אם אדם עוסק בתורה ולומד אותה מבלי להכין את עצמו כראוי, יתכן באמת שהוא יבין וגם ידע הרבה מאוד חלקים ממנה, אך באופן שאין שום קדושה וטהרה בלימודו, התורה לא נכנסת בו בצורה נכונה ובאופן שהיא משפיעה עליו ומתקנת אותו, ונמצא שמצד ראשו הוא בעולמות העליונים ביותר אין שום קשר בין המקום הגבוה שבו הראש נמצא מצד גודל השגתו להיכן שהגוף נמצא בפועל, ובצורה כזאת יוצא ‘עשיו הרשע’, שאמנם הראש שלו היה במקום גבוה ביותר, אבל מצד המעשים שלו כולם יודעים היכן הוא היה.

אך על כל פנים אנו לומדים כאן בנפה”ח יסוד גדול שנוגע אלינו מאוד והוא חשוב לנו ביותר בהיותנו עוסקים בתורה כל חיינו, שכתוב פה שגם אם לומדים ועמלים בתורה כדי להבין אותה ולדעת אותה, בכל זאת אם לא שנכין בעצמנו ‘אוצר של יראת שמים’ ששם התורה תחול עלינו, התורה לא תעשה כלום וכל מה שנלמד ישאר באויר בגדר ידיעות בעלמא בלי שום ביטוי בפועל, ומה שמוטל עלינו בעניין זה הוא להתבונן ולהפנים שכל התורה שאנו לומדים אלו הם הציווים של הקב”ה בכבודו ובעצמו וכאשר אנו לומדים את התורה כביכול הקב”ה אומר לנו מה לעשות, ועלינו להבין שאנו מחויבים לפעול אך ורק כפי שהתורה מורה לנו ושהציווים של התורה מחייבים אותנו, ורק כך כשניגש ללימוד בפועל הלימוד ישפיע עלינו ועל מעשינו ונתעלה ע”י לימוד התורה.

והיסוד הנוסף שלמדנו בנפה”ח גם הוא יסוד גדול, שמחמת קדושתה של התורה שהיא דיבורו של הקב”ה בכבודו ובעצמו ממילא זה בלתי אפשרי לכוון לאמיתה של תורה בלי סיעתא דשמיא, וגם אם כן חושבים שמבינים זה רק ההבנה השיטחית אבל התפיסה האמתית בעומק התורה מתאפשרת רק ע”י סיעתא דשמיא, ולכן רק ע”י שיש יראת שמים זוכים לסיעתא דשמיא לכוון לאמיתה של תורה.

ואלו הם שני יסודות מרכזיים בלימוד התורה וחשוב לדעת אותם, ופעמים רבות רואים לצערינו בחורים ואברכים שמצד אחד רוצים ללמוד, אבל הם אינם מתחברים לתורה, ואפי’ שלומדים הרבה מאוד עדיין לא מרגישים כ”כ חיבור, והסיבה לכך על פי רוב היא מחמת החיסרון בקדושה, כי א”א להתחבר עם התורה כשלא לומדים תורה בקדושה ובטהרה. וכאשר נתבונן בעניין זה להבין שהתורה היא תורת ה’ עי”ז נפנים שכדי לזכות בה צריך להתקדש כראוי וכך נזכה להגיע גם לקדושה וטהרה וגם נזכה לסיעתא דשמיא להבין את התורה כראוי.

—

אנו עוסקים כל הזמן בלימוד התורה, עמלים ויגעים בה ומשתדלים תמיד לעלות במעלותיה, מדוע אנו עושים זאת.

המסילת ישרים בפרק א’ כותב ‘שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו’, זוהי התכלית.

והדרך להגיע לתענוג הזה הוא ע”י לימוד התורה וקיום המצוות, שעי”ז האדם נדמה להקב”ה ודבק בו, ודבקות זו מביאה את האדם לשלמות וגורמת לתענוג האמיתי הגדול ביותר.

ואמנם גם ע”י קיום המצוות זוכים לזה במידה מסוימת, וכפי שמבקשים בתפילה ‘קדשנו במצוותיך’, שהמצות מרוממות את האדם ומכניסות אותו לעולם של קדושה, אולם עיקר הדרך להידבק בה’ ולזכות לתענוג המדובר, הוא ע”י עמל התורה.

והנה ידוע שקודם חטאו של אדם הראשון, היה האדם כולו קדוש, וכח הרע עמד מחוץ לאדם. אך לאחר החטא, כח הרע נכנס אל תוך האדם ונהיה חלק ממנו. אולם גם לאחר שכח הרע נכנס באדם הוא עדיין עומד אצלו בצורה חיצונית, דהיינו שהכח הפנימי והאמיתי של האדם הוא כח הטוב וכח הרע הוא יותר חיצוני. כך ידוע מהרמב”ם בהל’ גירושין )ב, כ( בביאור הדין של ‘כופין אותו עד שיאמר רוצה אני’ שכל יהודי בפנימיותו רוצה לעשות טוב, אלא שיצרו הרע תוקפו, וכשמיסרים אותו ומחלישים את הכח הרע שבו, נשאר הרצון האמיתי לעשיית הטוב.

והיות שכח הטוב הוא הכח האמיתי של האדם, אזי התענוגים שבכוחם לתת לו את האושר האמיתי הם רק התענוגים הרוחניים של קיום התורה והמצוות.

אולם הנאות גשמיות, אין בכוחן להביא לאדם שמחה אמיתית משום שכח הרע הוא כח חיצוני באדם, כפשנ”ת. זאת גם הסיבה לכך שרבים מתעוררים בשלב מסוים בחייהם לחזור בתשובה, משום שאינם מרגישים סיפוק אמיתי במעשיהם, וע”י קיום התו”מ הם מתחילים לחוש בהנאה האמיתית.

ונמצא שהתענוג הנוגע באמת לאדם עצמו הוא אך ורק התענוג האמיתי, וזוכים לכך בעיקר ע”י עמל בדברי התורה המתוקים מדבש, ורק בדרך זו ניתן להידבק בהקב”ה ולזכות לתענוג האמיתי.

—-

“ויתרוצצו הבנים בקרבה” (כה, כב)

המלחמה בין יעקב לעשו החלה עוד במעי אמם. אמרו חז”ל (בראשית רבה סג, ו): “ויתרוצצו – רבי יוחנן אמר, זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה”. כתב רש”י: “מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות”.

יסוד גדול כתוב כאן: אי אפשר לצמוח בלי מלחמה! יעקב אבינו אינו יכול לצמוח ולהיות יעקב אבינו בלי שכל הזמן ילחם בעשו! כשאדם נלחם – הוא מוציא אל הפעל את כל הכוחות הטמונים בו, גם כאלו שלא ידע על קיומם.

רבי אייזל חריף זצ”ל היה רב בעיר סלונים. פעם הגיע אליו רב רפורמי והחל לשוחח עמו. אמר לו רבי אייזל: ישבת לי קושיה עצומה שהיתה לי.

הרב הרפורמי חייך מפה לאוזן בהנאה. “מה הקושיה?” שאל, ורבי אייזל שטח בפניו את קושייתו: כתוב בפרשת וישלח (לב, כה): “ויאבק איש עמו עד עלות השחר”. חז”ל מביאים שתי דעות: לדעה אחת נראה לו כמו תלמיד חכם, ולדעה שניה כמו גוי. אף פעם לא הבנתי, כיצד יתכן ניגוד שכזה? הרי אין שום דמיון בין מראה של גוי, איוואן, לבין מראה של תלמיד חכם, עם פראק והמבורג. איך תתכן מחלוקת שכזו, מן הקצה אל הקצה?

אולם אתה, המשיך רבי אייזל את דבריו, ישבת לי את הקושיה: יכול להיות שתלמיד חכם וגוי ישתלבו זה בזה באדם אחד…

בלי מלחמה יכול להיות “גוי” יחד עם “תורה”. אנשים כאלו חיים בשלום עם עצמם, מסתדרים יפה עם העבירות שבידם, ואינם משתנים. הם יכולים לתת שעורי תורה, שיחות, ובד בבד להמשיך ולעשות עבירות.

זוהי דמותו של עשו, כך הוא צומח, כך הוא צד אנשים בפיו… מצד אחד מדבר גבוהה, כיצד מעשרין את המלח, ומצד שני ממשיך לעשות את כל התועבות שבעולם.

*

אספר סיפור שמאוד ריגש אותי, על בחורה בגיל שש-עשרה שלומדת בסמינר של קירוב בפתח תקוה. היא למדה על שבת, והחליטה שהיא מתחילה לשמור שבת.

החלטה זו לא היתה פשוטה כלל ועיקר: בביתה מחללים שבת, והיה עליה לקנות לעצמה סירים כשרים, אוכל בכשרות מהודרת ופלטה לשבת, ולבשל לעצמה את כל המאכלים של שבת: דג קטן, עוף קטן, חמין וכו’.

ביום ששי בצהרים, כשכבר הניחה את הסירים שלה על הפלטה, אמה נכנסה למטבח, וכשראתה מה שעשתה בתה התרגזה עליה: “את נכנסת למטבח שלי ועושה לי בלגנים. פתאום האוכל שלי לא טוב לך”… היא לקחה את כל הסירים ושפכה את תוכנם, ואת הפלטה והסירים הריקים העבירה לחדרה של הבת. “בחדר שלך תעשי מה שאת רוצה. אני לא רוצה לראות את כל זה במטבח שלי”…

יום ששי בצהרים. יום ששי קצר. האמא זרקה לה את כל האוכל. מה עושים? היא התקשרה למורה שלה וסיפרה לה את כל הסיפור.

למורה שלה יש משפחה ברוכת ילדים וגם היא עסוקה בהכנות לשבת… אך המורה לא הרימה ידים. היא מיהרה לקחת חמגשיות וליצוק לתוכן את האוכל החם של שבת. כמו כן מיהרה למכולת וקנתה לחמניות, סלטים, קוגל, שתיה. בבית היו לה כמה עוגות וקינוחים. כשהכל היה מוכן, אמרה לבעלה: “סע עם הרכב מבני ברק לפתח תקוה ותביא לבחורה את כל השקיות”.

כמה דקות לפני שבת הספיקה להעמיד על הפלטה את כל האוכל. על כל תבנית היתה מדבקה: ליל שבת, שבת ביום, סעודה שלישית…

בליל שבת ההורים שלה היו המומים. איזה דגים, איזה עוף, איזה סלטים ואיזה קינוחים… עוגת קרם… בשבת בבוקר שב המחזה על עצמו. איזה גוון… ואם סברו שבזה תם העניין – טעו! בסעודה שלישית היא הוציאה סלטים ופשטידות שהוכנו במיוחד לסעודה זאת. כמובן, הכל בכמות סבירה.

“מהיכן כל השפע הזה?” שאלו אותה הוריה.

“המורה שלי, שיש לה משפחה ברוכת ילדים, שלחה”, השיבה.

“וכך הן הסעודות בכל שבת?” שאלו.

“כן”.

“אנחנו גם מעוניינים לטעום ממטעמי השבת”, הביעו ההורים את כמיהתם.

וכך החל בעצם תהליך החזרה שלהם בתשובה שלמה. בהכוונת בתם ומורתה, הם פסעו צעד אחר צעד במסילות היהדות עד שחזרו בתשובה שלמה.

הנה, הבת, שראתה את אמה משליכה את כל האוכל שהכינה לאשפה, יכלה להסתפק באותה שבת בחלה וסלטים. לא יקרה כלום אם שבת אחת לא תאכל חמין… גם המורה ששמעה על הסיפור יכלה להסתפק במשלוח זעיר יותר… אך לא! הן נלחמו שתהיה לה שבת מפוארת! המלחמה הזאת – היא שהובילה לחזרה בתשובה של משפחה שלמה!

—-

אמרו חז”ל (בבא בתרא טז ע”ב): “חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום”, אולם הכינוי שנדבק לשמו של עשו – “אדום”, לא היה על חמש העבירות שעבר, אלא על שום העובדה שלא ראה שום דבר מסביבו, רק את “האדום האדום הזה”.

הבולמוס והלהיטות שתקפוהו למראה התבשיל האדום, עד כדי כך שלא יכול היה להתרכז בשום דבר אחר ורק פתח פה כמו גמל וביקש שיצקו לתוכו את הקדרה האדומה – גרמו לו לכך שנדבקה בו האדמומית הזאת. על כן “קרא שמו אדום”.

הגמרא (כתובות סא ע”א) מספרת על שלושת האמוראים – אמימר, מר זוטרא ורב אשי, שישבו על פתח ארמונו של מלך פרס, שנקרא אזגור מלכא. בדיוק באותו זמן עבר שם המלצר של המלך ובידו מגש עם בשר חזיר.

רב אשי הבחין שפניו של מר זוטרא נהיו חיוורות, הוא הבין כי נתקף בבולמוס – מצב מסוכן של רעב הגובל בפיקוח נפש.  רב אשי נעץ את ציפורניו במגש, תלש משם נתח בשר והניחו על שפתי מר זוטרא. מר זוטרא הרגיש בטעם התבשיל ומיד ירק אותו.

והנה, חס ושלום לומר שהקב”ה יביא תקלה שכזאת לצדיקים, שיאכלו מאכל אסור! והרי אפילו לבהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה! אלא מאי? הוא מצץ מעט מן התבשיל עד שעיניו האירו ויצא מכלל סכנה, ומיד ירק זאת.

באותו רגע, השוטרים שהיו במקום וראו את מה שרב אשי עשה, תפסו אותו ואסרו אותו באזיקים: “הפסדת את סעודת המלך! הכנסת ידים מלוכלכות לתוך התבשיל! גזר דין מוות צפוי למי שעושה מעשה שכזה!”.

אמר להם רב אשי: “אותי אתם רוצים להרוג? תתביישו לכם! אני הצלתי את חייו של המלך! את הטבח המכין את סעודות המלך עליכם להרוג! הוא הגיש למלך בשר חזיר הנגוע בצרעת”…

הלכו והביאו ‘קפילא’, טבח שמומחה בטעמים, ורב אשי החווה באצבעו על מקום מסוים בחזיר ואמר לו: “תבדוק כאן”! ה’קפילא’ בדק ואכן התברר שהחזיר היה מצורע. על אתר שחררו את רב אשי, שהלך לבית המדרש.

כשחכמי ישראל שמעו את הסיפור, שאלו אותו: איך סמכת על הנס שתיוולד בחזיר צרעת? גם אם מר זוטרא היה במצב סכנה, סוף כל סוף לגביו זה רק ספק אם הוא ימות או לא, ואילו להכניס אצבעות לסעודת המלך הוא מוות וודאי! מדוע מסרת את נפשך למען מר זוטרא?

נענה והשיב להם: לא אירע כאן נס! החזיר באמת היה מצורע! ומנין ידעתי זאת? הסתכלתי על פניו של מר זוטרא, וראיתי שהן חיוורות מאוד, ובתוך החיוורון זיהיתי סימני צרעת. חשבתי בליבי: מהיכן הגיעה צרעת לפניו של מר זוטרא? אין זאת אלא, שכיון שמחמת הבולמוס הוא ריכז את מבטו בבשר הנגוע בצרעת – ניכרו בעיניו סימני צרעת! כמו שמצינו בעשו שרכז את מבטו על התבשיל האדום עד כדי כך שנדבקה בו מאדמוניותו.

היה פעם אדם שנדון למוות, השם ישמור ויציל, והוחלט להמיתו ברעב. מה עשו? הכניסוהו לתוך תא זכוכית סגור בזכוכית משוריינת, ומבעד לזכוכית הניחו שלושה לחמים חמים וטריים, שהאדים עדיין עלו מהם, וריחם הטוב הצליח לחדור לתוך תאו. היה זה מחזה נורא, לראות את האיש מסתכל ברעבתנות על הלחם, דופק על הזכוכית ומנסה לשבור אותה, ריר נוזל מפיו ואדים רעילים יוצאים לו מהעיניים…

כעבור יומים שלושה האיש מת בתאו מרעב. נתנו לציפורים לאכול את הלחמים האלו, ומיד כשאכלו מהם מתו! התברר שהלחמים היו מורעלים.

מהיכן הגיע רעל ללחם?

חקרו ומצאו שמזה שהאיש הסתכל עליהם ללא הפסק, כשעיניו יורות עליהם זיקי אש, וראשו משגר לכוונם מחשבות רעל וזעם – הרעל הזה נדבק בלחם, והציפורים שאכלו ממנו מתו.

התורה כותבת על אשת לוט (בראשית יט, כו): “ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח”. ביאר הרמב”ן: “ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה”. עצם העובדה שהיא הסתכלה וחשבה על המלח – גרמה לכך שהמלח דבק בה, והיא נהפכה לנציב מלח.

בבית הכנסת בו אני מתפלל בבוקר, הרבה מהמתפללים רגילים להביא “תיקון” ביום שיש להם יארצייט על אבא או אמא. הם מניחים על השולחן האחורי עוגיות, בקבוק משקה, ואחרי התפילה עושים ברכות לעילוי נשמת הנפטר. כל מי שנכנס לבית הכנסת לוטש עיניים על הכיבוד, אך אינו יכול לטעום ממנו עד אחרי התפילה… ואני אומר עצה טובה: אל תאכלו את העוגיות שלמעלה, עדיף לכם לטעום מאלו שתחתיהן, כי העוגיות העליונות ספגו מבטים רבים של המתאווים לאכלן, ואין לדעת מה מצבן כעת…