חיים של אמונה – יש ה’ בקרבנו

חיים של אמונה – יש ה’ בקרבנו
בפרשת בשלח במסעותיהם של בני ישראל, נאמר בפסוק: “ויסעו כל עדת בני
ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה’ ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם” )יז, א(.
דרשו חז”ל, שאין רפידים אלא רפיון ידיים מן התורה )עי’ גמרא בכורות ה, ב ועוד(. בהמשך
הפסוקים מדובר על תלונתם של בני ישראל למשה רבינו על שאין מים לשתות,
ולבסוף נאמר: “ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את
ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין” )שם ז(. לכאורה מדובר כאן על שני נושאים שונים,
האחד הוא שרפו ידיהם מן התורה, ועוד חטאו שהסתפקו אם יש ה’ בקרבם. אולם
נראה לבאר ששני הדברים הללו תלויים זה בזה.
ידועים דברי האגלי טל בהקדמה לספרו, שלימוד התורה צריך להיות דווקא מתוך
עונג ושמחה, שאז דברי התורה נבלעין בדמו של העוסק בה והוא נעשה דבוק בה;
לא כאותם הטועים לחשוב, שהמתענג בתורתו אינו לומד תורה לשמה. בהמשך
דבריו מביא האגלי טל מהזוה”ק, שכוח השמחה מגדל את יצרי האדם; שמחה
של מצוה מגדלת את היצר הטוב, ואילו שמחה של עבירה מגדלת את היצר הרע.
המתענג על לימוד התורה, שמח בשמחה של מצוה, וזה מגדל את הכוח הטוב שבו
ומחבר אותו לתורה.
והנה האדם נברא בצלם אלוקים, ונשמתו היא חלק אלוק ממעל. “ויפח באפיו נשמת
חיים” – ‘מאן דנפח מדיליה נפח’ )זוה”ק(. כאשר אדם עוסק בתורה כראוי ונהנה מכך,
הוא מעלה ומחזק בו את כוח הנשמה והצלם אלוקים; על דרך מה שכותב האגלי טל
שההנאה והשמחה מחברת את האדם לתורה הקדושה ומגדלת בו את היצר הטוב.
ויעוי’ בדבריו של הרמח”ל בספר דרך עץ החיים, שכתב: ‘אך התורה הנה קודש היא,
אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא
אשר תאיר בנשמתו להגיע אותה אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך
הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה… ובהכנסה בנשמה יכנס אור בה כאשר
יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים’.

בזוה”ק נאמר: ‘קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא’. כל חיזוק בתורה והנאה
מלימודה מרומם את האדם, מחזק בו את הצלם אלוקים והחיבור להקב”ה. האדם
הזוכה לכך, כל חייו משתנים ומתרוממים לבלי היכר; הוא חי מתוך רוממות הצלם
אלוקים ומחובר להקב”ה, וכל מציאות חייו היא עם דביקות בה’. אבל בזמן ש’רפו
ידיהם מן התורה’, התוצאה היא שהאדם חי את מציאות חייו בצורה פשוטה ושטחית
ולא יחד עם הקב”ה, עד שמתחיל להסתפק ‘היש ה’ בקרבנו אם אין’. הספק הזה
נולד כאשר האדם אינו מרומם בנפשו ואור התורה אינו מאיר בנשמתו.
מרן החזו”א כותב באיגרת )א, לו(: ‘כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות
של האמת’. הבה נתבונן: מרן החזו”א בעצמו היה מלומד בייסורים ומכאובים. הוא
לא זכה לילדים. היה חולה וחלוש במשך כל חייו וסבל מכך סבל עצום )עי’ קו”א א, קנג(,
ולמרות כל זאת למד תורה רוב שנותיו בהצנע ובהסתר, והוא עצמו כותב ומעיד כי
אין שום עצב בעולם למי שמכיר באור האורות של האמת. נורא למתבונן!
כאשר אדם חי יחד עם הקב”ה ובמהלך של ‘יש ה’ בקרבנו’, הוא חי בצורה מרוממת
ועילאית. בכל מצב אשר נמצא בו, הוא רואה את יד ה’; בכל קושי שעובר עליו
הוא מכיר בבירור שיש לו אל מי לפנות ועל מי להישען, וכל מציאותו היא רוממות
ודביקות בהקב”ה. באופן זה הוא חי כאן בעולם הזה חיים שהם ‘מעין העולם הבא’
ויש לו כוח להתגבר על כל מצב קשה ולחיות בעונג ובשמחה.
נתבונן בדברים, נעמול בתורה לזכות לתענוג עילאי ורוממות הצלם אלוקים

מפי ראש הישיבה הרב י איכנשטיין שליט”א