המשנה ברורה בהלכות שמחת תורה )תרס”ט י”א( כותב בענין השמחה שיש ביום שמחת תורה וז”ל ‘והעידו על האר”י ז”ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה’, ע”כ.

והנה עצם המושג הנקרא ‘השגות’, פירושו שגם כאשר אדם יודע דברים רבים, ויש לו תפיסה מסוימת בדבר שעוסק בו, עדיין אין זה מן החיוב שהוא השיג את זה, וכמשל לאחד הרואה את חברו ממרחק רב, הוא אמנם רואה אותו אבל אין זה נחשב שהשיגו, ורק אם ירדוף אחריו עד שממש יגיע אליו או אז נקרא שהשיג אותו.

וכך גם בהשגות רוחניות, בעל ידיעות בעניינים תורניים אינו בהכרח גם בעל השגות בדברים אשר בהם הוא עוסק. אדם הלומד סוגיא ויודע אותה על בוריה על כל מכמניה, אם הוא לא קרוב ומחובר אליה, הוא עדיין לא השיג אותה, אלא היא רחוקה ממנו ונחשב אצלו ‘בשמים ומעבר לים’. ועל זאת אמר האר”י ז”ל שה’השגות’ המיוחדות שזכה להם באו לו מכח שהיה שמח בשמחה של מצוה.

ויש להתבונן בדבר, מדוע דווקא השמחה היא התנאי להשגות הללו בתורה.

והנה המשנ”ב הביא זאת להלכה בהלכות שמחת תורה, והמשמעות בזה היא שבזמן שמחת תורה קיימת האפשרות להשיג מעלות רבות בכח השמחה אף יותר מבכל זמן אחר שיהיה שמח בו, וכי ישנה שמחה מיוחדת השייכת ליום הזה דווקא. מספר דרכים ישנם לבאר את העניין ואנו נעמוד על אחד מהם:

ב הנה פעמים רבות אנו מרגישים שאין לנו חשק ורצון ללמוד, ובשעה זו אנו עדיין מתאמצים לעשות המוטל עלינו ומכריחים אנו את עצמנו לשבת ולעסוק בתורה.

אך כשלומדים בצורה הזו מתוך הכרח, קשה מאוד לבוא לידי שמחת התורה שאמורה להגיע מהלימוד. וטעם הדבר הוא כפי שאומר המהר”ל, שהאדם אינו שמח בדבר שהוא מוכרח לעשותו, אלא השמחה היא רק באופן שהוא רוצה באותו הדבר וחפץ לעסוק בו. אכן עצם הדבר לכאורה מאוד תמוה, מדוע באמת איננו רוצים תמיד ללמוד, והרי אנו יודעים שהתורה היא הדבר הטוב ביותר, ומה שייך שלא לרצות לעסוק בה.

אלא שכבר הביא המסילת ישרים את מה שאמרו חז”ל ‘תשת חושך ויהי לילה – זה העולם הזה שדומה ללילה’, וביאר שם את ענין החושך בשני דברים, שיתכן והאדם לא יראה מה שלפניו ויכשל בו, ויתכן דבר גרוע מזה שאף את המכשול עצמו יראה כדבר טוב, ועל דרך זו, העולם הזה מוגדר כחושך, לפי שהוא מסתיר מן האדם את הדרך הנכונה והאמתית, ואף מטעה את האדם במה שלפניו בחשבו כי טוב הוא, עיי”ש.

וזאת הסיבה שאין לנו את החשק ללמוד, משום שאנו חיים בתוך החושך של העולם הזה ולא מכירים מספיק את הטוב שבתורה, אלא נוטים לאהוב את התענוגים החומריים המדומים שבאמת שקריים הם ואינם אמתיים, ואילו הייתה האמת ברורה לנו, היינו ניגשים ללימוד התורה מתוך חשק רב ועצום.

ואם אמרנו שהעולם הזה הוא חושך המסתיר את האור של האמת, הרי שהעולם הבא הוא ההפך מכך שהוא המקום של האמת והאור, אשר בו כל הדברים ברורים ללא כל ספקות ושם עתידים אנו לגלות את המתיקות והטוב המוחלט שיש בלימוד התורה הק’.

והנה בספר אבן שלמה )יא, י( מובא בשם הגר”א בזה”ל: ‘כל העניינים שבחדש תשרי הם רמז לעתיד לבוא, כי מתחילה הוא יום הדין בר”ה ואח”כ סליחת העוונות ביום הכיפורים ואח”כ סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה. וכן לעתיד לבוא תחילה יום הדין הגדול… ואח”כ שמיני עצרת שיכלו הכופרים באלקי ישראל וישמחו ישראל לבדן’.

ויש ללמוד מדבריו אלו, שביום שמחת תורה יורד לעולם אור מיוחד של העולם הבא, ואור זה מאיר את החושך של העולם הזה, ועל ידו ניתן לגלות את האמת המוסתרת ע”י החושך. ולפי הנתבאר נמצא שביום שמחת תורה ישנה אפשרות מיוחדת להכיר בהכרה אמיתית ש’אין טוב אלא תורה’, ולהרגיש בחוש את הטוב שבה, והכרה זו תעורר בנו את החשק ללימוד התורה, וכשלימוד התורה יבוא לנו מתוך רצון ולא בהכרח, אזי נזכה לשמוח בלימוד שלנו שמחה אמתית.

וכאשר יש שמחה וטעם בלימוד זה גורם לאדם להתחבר לתורה ולהתקרב אליה באמת, ולא רק בתור ‘ידיעות’ אלא זהו גדר של ‘השגה’ שהאדם באמת משיג את הדברים, והרי הם אצלו כחלק ממנו, כפי שכותב האגלי טל בהקדמה לספרו שהדביקות בתורה תלויה בהנאה שיש מהלימוד, הרי שההנאה בתורה היא ההשגה האמתית שיש לאדם בתורה.

נמצא שביום שמחת תורה ניתן לזכות להכרה ברורה בכל הטוב שבלימוד התורה מכח האור של העולם הבא המושפע ביום זה, ועל ידי כן ללמוד את התורה בשמחה, וע”י השמחה זוכים להתחבר לתורה ולהשיג אותה באמת.

בפרשת כי תבא כתוב: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך וגו’, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו’ (כו, יא-יב).

כתוב במדרש: “ושמחת בכל הטוב” – אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר להם לישראל – “עשר תעשר”.

והוא מדרש פליאה, מה ענין זה אצל זה?

ויש לבאר שהנה אדם בא להפריש ממעשרותיו, והדבר יקשה עליו שהרי ממונו של האדם חביב עליו ביותר, הוא עבד ועמל עליו וממנו כל הטוב אשר יש לו בעולם! עד כדי כך שהוצמדה לו הבטחה ‘עשר בשביל שתתעשר’ והקב”ה אומר בזאת בחנוני! כדי להקל מעליו קושי זה.

ובאה התורה ואומרת: דע לך! “ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה’ אלוקיך לך” – הטוב האמיתי אינו אלא תורה! רק לימוד התורה הוא טוב שנשאר לאדם והוא שלו באמת כי הוא שכר נצחי לעולם הבא! אבל שאר כל הממון שיש לאדם לא שלו הוא! אף שעבד ועמל עליו ביגיע כפים, הרי יכול בין לילה לאבדו ולא ישאר לו ממנו מאומה, וגם אם ישתמש בו הרי הוא מתכלה ואיננו, הלזה אפשר לקרות ממון שלי?!

לכן, כיון שאין טוב אלא תורה, לכך משה הזהיר להם לישראל “עשר תעשר” כי כשאדם מפריש מממונו מעשר, הרי זה יקשה עליו מאד, ורק אם באמת הוא יודע כי הממון הגשמי שבידו אינו באמת שלו שהרי אין לו שום נצחיות והוא אבד וכלה כלא היה, והטוב האמתי הוא רק טוב שנשאר לאדם לנצח ואין לו כליה ואבדון, זה שייך רק בתורה הקדושה שהיא הטוב האמיתי שנשאר לאדם תמיד שלו לנצח! אז שייך לצוותו “עשר תעשר”.

חיוב המעשרות ניתן לאדם גם כדי שישריש בלבו, מהו הטוב האמיתי שיש לו לאדם בעולם “כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו” לא נשאר לו מאומה מכל ממונו אלא ממה שפעל ברוחניות הנשארת לנצח וטובים פירותיה גם בעולם הזה.

בספר אזנים לתורה, מביא מעשה בשר יהודי שכיהן בבית מלכות במדינתו, שר זה  היה מוכשר מאד והצליח מאד בעסקיו והיה נדיב ובעל חסד גדול ופיזר הרבה מעושרו לעזור לאחרים.

עושרו והצלחתו הגדולה הביאו לכך ששרי המלך האחרים קנאו בו ובעושרו והחליטו להעליל עליו עלילה אצל המלך על מנת להפילו.  וכך הו שהם תפרו סיפור ועלילה ובאו אל המלך ואמרו לו כי נודע לנו עושרו של השר היהודי הוא גנוב מקופת המלוכה, ומשם עושה הוא את כל החיל והממון הרב.

המלך שאהב את השר היהודי על חכמתו ואמונתו, לא הטה בתחילה אוזן למלשינים, אבל כדברם אליו יום יום החליט המלך לחקור את הענין, והזמין אליו את השר היהודי ושאלו: כמה שוה הונו? השר היהודי אמר למלך סכום שהיה כעשרה אחוזים ממה שהכל אמדו אותו, דבר זה חרה עד מאד למלך שהוא משקר בפניו, והאמין שאכן השר היהודי עשה עושרו על חשבון קופת המלוכה. ציוה המלך להחרים את כל רכושו למלכות ע”פ רשימה, ואז ראה המלך בבירור ששיקר לו ויצו לאסרו ולהעמידו לדין.

וטרם שדנו אותו שלח המלך והביאו אותו לפניו ושאל אותו איך כיחש לפניו ואמר שהונו עולה לכך וכך ובאמת הוא עולה פי כמה וכמה?! אמר לו השר למלך: דע לך אדוני המלך, שהייתי רגיל לרשום בפנקס את הצדקה וחסד שהייתי עושה בממוני, וכאשר שאל אותי המלך לכמה עולה רכושי, אמרתי את הסכום הזה הרשום אצלי, כי זה הוא הרכוש האמיתי הגנוז למעלה לנצח, ואין כח לשום אדם לקחת אותו ממני, אבל שאר הרכוש שבידי ורשותי שבאמת עולה הוא פי עשרה ממה שאמרתי וכפי הידוע לכולם, זה אינו רכושי האמיתי, כי מי יודע מה יקרה לו, הלוא אדוני המלך רואה מה קרה לרכושי המדומה, שבין לילה היה ובין לילה אבד! המלך החליט לקחתו לי והוא אבד לי, הלזה יקרא ממון ורכוש שלי?!

שלח המלך אחרי פנקס הצדקה של השר, ובראותו כי צדקו דבריו, החזיר לו רכושו והשיבו על כנו.

הגה”צ רבי יעקב גלינסקי זצ”ל היה מספר, שבשנות מלחמת העולם השניה, בימי שהותו בסיביר, נפגש שם עם שני אנשים שבעבר היו מהגבירים הכי גדולים בליטא. בתוך שיחתו עמהם אמרו לו, שיש להם טענות גדולות ועצומות על הרב מפוניבז’ הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ”ל, עד שאינם מוחלים לו!!

התפלא ר’ יעקב על הדברים, ומיד המשיכו בסיפורם: מעשה שהיה כך היה, פעם אחת הגיע הרב אליהם לבקש כסף עבור ישיבתו והם נתנו לו, והרב הודה להם מאד וגם שיבח אותם והגם שלא נתנו לו הרבה, לשנה הבאה הגיע אליהם הרב עוד פעם לבקש כסף ובלשון רכה ונעימה, אבל הם סירבו לתת לו ואמרו לו ‘וכי הכסף צומח על האילנות?! הלא עבדנו קשה עבורו’! ומאז הרב לא ביקש מהם יותר.

אמרו גבירים אלו לרב גלינסקי שליט”א, הרי הפוניבז’ר רב היה צריך לתבוע ממנו ולהכריח אותנו לתת כסף לישיבתו אפילו עם ‘אקדח’ ומדוע הוא דיבר להם בנועם וברכות וגם הודה להם על תרומתם הפעוטה.

והמשיכו הסבירו את דבריהם, שהרי כשבאו הרוסיים הקומוניסטים והשתלטו על עירם הרי לקחו הרשעים הללו את רכושם מהם עד שלא נשאר להם כלום, ועכשיו הם חסרי כל, ולו היו נותנים לרב מפוניבז’ מכספם לצדקה, אז היה נשאר מכל עשרם עכ”פ זכות הצדקה, ועכשיו שלא הכריח אותם הרב לתת יותר ממונם לצדקה לא נשאר להם כלום מכל עמלם משך השנים, ולפיכך יש להם טענות גדולות על הפוניבז’ר רב על שלא תבע מהם יותר!

זו ההסתכלות שבאה התורה ללמדנו, “כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו” הממון הגשמי שאוסף לו כאן האדם בעולם, אם לא ישתמש בו לרוחניות, לא ישאר לו כלום ואפילו הוא לא נחשב לשלו, כי ביום היה ובין יום אבד! הרכוש היחיד האמיתי של האדם זה תורה ומצוות, כי הם שלו לעולם ואף אחד לא יכול לקחתם ממנו. מעתה יקל על האדם לעשר מממונו הגשמי ביודעו כי הוא לא שלו והכל שלו ומשלו יתברך.

פרוש נפלא על הדרך לתת מעשרות בשמחה כפי שהתגלה בחלום לכמה אנשים, מספר הרב מרדכי גנוט שליט”א בעל לוח דבר בעיתו [בספר משנת הפרשה]:

בליל שבת פרשת לך לך שנת תשס”ד, חלמתי כי אני נכנס להיכל אחד, וראוה שיושבים שם שלשה גדולי עולם שהיארצייט שלם חל בסמיכות זה לזה, הלא המה מרן החזו”א, מרן ר’ אסיר זלמן מלצר, ומרן הרב מטשיבין זצ”ל, ובקשו ממני שאגיד דבר חידוש…

מרוב תדהמה ניסתי להזכר באיזו קושיא של רעק”א וכדו’, אבל הם בקשו ממני שאגיד דבר חידוש משלי, בקשתח מהקב”ה שיעזור לי, ובאותו רגע נצנץ במוחי פשט נפלא במאמרם ז”ל במסכת תענית (ט, א) “עשר תעשר” – עשר בשביל שתתעשר. ומיד אמרתי להם פרוש, שיש לומר ‘בשביל’ הוא מלשון ‘שביל ודרך’ כלומר שצריך לתת את המעשר בשמחה והנאה באותה דרך ושביל שעושה פעולות המביאות לו את העושר. שמעו הגאונים זצ”ל את הפרוש ומאד נהנהו. והתעוררתי והנה חלום…..

עבר שבוע ויום אחד וביום ראשון פרשת חיי שרה נזדמן לי להיות אצל הג”ר אפריים פישל שטיין שליט”א בעמ”ס אוצר אפרים, ובקשתי ממנו שיראני מאוצרותיו במה שאסף וליקט על הפסוק ‘עשר תעשר’.

והנה מצאתי מבין עשרות הפרושים שלקט, פרוש מספר פרדס שאול לרב מוירשוב זצ”ל שזכה להסתופף בצל הגה”ק השפת אמת זצ”ל שפירש ממש את אותו פרוש שאמרתי בחלום, ומסיים שם בסוגריים בזזה הלשון ‘ונתגלה לי בחלום הלילה’.