בפרשתנו במהלך הסיפור של מפגשו של אליעזר עם רבקה, התורה חוזרת ומפרטת פעמים מספר את כל השתלשלות הדברים לפרטי פרטים בעוד שבשאר מקומות התורה ישנם הררי דינים שנלמדים מדיוק כלשהוא בפסוק וכדו’, ועמדו על כך חז”ל באומרם ‘יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים’. ושורש הדברים מתבאר ממש”כ בנפה”ח סוף שער א’ וז”ל, ‘…בימי חכמי התלמוד היו רשאים לחדש מצות דרבנן כשמצאו סמך מהתורה.

כגון נר חנוכה וכיוצא כנ”ל וכן לגזור גזירות כמו י”ח דבר וכיוצא, )כוונתו להא דאי’ במשנה במס’ שבת יג: ‘ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום'( וכאשר נחתם התלמוד הקדוש אנו אין לנו אלא לשמור ולעשות ככל הכתוב בתוה”ק שבכתב ובעל פה ככל משפטם וחקותם ובזמנם ופרטיהם ודקדוקיהם בלי נטות מהם כל דהו’, ע”כ.

היינו שאחר שנחתם התלמוד יותר אין שום רשות לשנות דבר ולא להוסיף עליו, ועלינו מוטל אך ורק לקיים את דברי התורה שבכתב ושבע”פ שכבר קיבלנו, ומקור דבריו הוא מדאי’ בב”מ )פו.( ‘רבינא ורב אשי סוף הוראה’.

והפשט בזה הוא כמו שאמר הגר”ח מוואלוז’ין בעצמו בעת ששאלוהו פעם תלמידיו, שמאחר והיה רבו הגר”א כ”כ גדול בתורה, מה א”כ עומק ההבדל בינו לבין כל התנאים והאמוראים שהיו בעבר, והשיב להם הגר”ח ז”ל שאצל התנאים והאמוראים גם מעשיהם היו בבחינת גופי תורה, ואילו הגר”א, מעשיו היו על פי התורה אבל הם כשלעצמם אינם נחשבים כ’גופי תורה’.

וביאור דבריו שעד תקופת רבינא ורב אשי היו עמלים בתורה באופן הנכון ובצורה המתוקנת ביותר, ועי”ז התעלו לדרגה שממש התאחד שכלם עם התוה”ק, ומי שהוא בדרגה זו גם כשאומר סברא מדעתו, זהו ‘חפצא’ של תורה, וכאילו התורה מדברת מתוך גרונו, וכך היו כל התנאים והאמוראים – הראש שלהם היה ‘ראש של תורה’ ולכן יכלו להכריע מסברת שכלם, שהרי כשמדובר בשכל שמחובר עם התורה, אזי גם מה שמגיע מאותו השכל הוא ממש ‘חפצא’ של תורה, וכן מוצאים פעמים רבות שהגמ’ תמהה ‘למה לי קרא סברא הוא’, כיון שאצל האמוראים לגודל אמיתת שכלם לא הוצרכו כלל לקרא במקום שאפשר להבין מסברא, כיון שכאמור היתה הבנתם הבנה של תורה.

אך כל זה היה רק עד רבינא ורב אשי, אבל בדורות שלאחמ”כ כבר לא ניתן להורות הלכה מסברא עצמית, ואפילו הרי”ף והרמב”ם וכל גדולי הראשונים לא יכלו לפסוק רק ממה שהיה נראה להם בסברא כמו שיכלו האמוראים, אלא היו להם כללי פסיקה ברורים וקבועים שעל פיהם קבעו האם הלכה כמר או כמר.

וזהו בדיוק המבט הנכון גם לגבי מעשיהם של התנאים והאמוראים שהם ג”כ בגדר מעשים של תורה.

וכדוגמה לכך בגמ’ במכות )יד. וכעי”ז בחולין צא:( מובא ברייתא ‘אמר ר’ עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של עימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו מהו ]אינו[ חייב על כולן אלא אחת או חייב על כל אחת ואחת, אמרו לו זו לא שמענו אבל שמענו הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שחייב על כל אחת ואחת ונראין דברים מק”ו וכו’ עיי”ש.

 מה שעולה מתוך הסיפור כי התנאים הקדושים היו עוסקים בתורה בכל עת ובכל שעה ואפילו בשעת לכתם בשוק לצורך הכנת סעודת מצוה נשאו ונתנו בלימוד.

ומעשה דומה התרחש עם מרן הגר”ח מבריסק שבשעה שהיה בנו הגרי”ז עסוק בהכנת צרכי סעודה לשמחת ‘ברית המילה’ של בנו נכנס אל החדר והקשה לו ‘קושיא’ ברמב”ם, חשב הגרי”ז על השאלה ולבסוף יישב את הרמב”ם, לאחר שסיים הסביר לו הגר”ח שרצה ללמדו שגם בעיצומם של הכנות לסעודת מצוה, עדיין צריכים לדבר ולחשוב בלימוד.

ולכאורה דבריו אלו של הגר”ח זצ”ל זה הלימוד שהבריתא באה ללמדנו, ולכך הביאה את הסיפור במלואו ולא הסתפקה בהבאת הדין ותו לא וכנ”ל.

ועתה לו יצוייר שישב אדם ורק יספר את המעשה המובא בגמ’ במכות, בלי ללמוד את ה’דברי תורה’ שדיברו שם התנאים, פשוט שחייב לברך לפני כן ברכת התורה, כי גם לסיפור מצד עצמו יש דין ‘תלמוד תורה’ ואפילו שאינו לומד רק את עצם המעשה ולא את ההלכה שנאמרה שם.

משא”כ אם יספר אדם את המעשה הנ”ל בהגר”ח מבריסק, אינו צריך לברך ברכות התורה אם לא שיגיד גם את ההלכה שנאמרה שם שכשעוסקים בהכנת צרכי סעודה צריכים ללמוד.

וזה בדיוק הביאור בתשובתו של הגר”ח מואלוז’ין זצ”ל, שמעשי האמוראים והתנאים הן הן גופי תורה, כיון שכמבואר מאחר והתעלו כ”כ ע”י לימוה”ת הגיעו לדרגת אמיתית של “בכל דרכיך דעהו” שכל מה שהיה להם בחייהם האישיים זה היה גופי תורה, אבל בדורות שאחרי, ובכללם גם הגר”א ז”ל כבר אין מציאות שהחיים הופכים בעצמם לתורה, ורק אפשר לחיות בצורה מלאה ע”פ התורה, כלומר שהתורה מגיעה לידי יישום בתוך החיים, אבל עצם המעשים אינם חפצא של תורה כמעשיהם של התנאים והאמוראים. וכשאומרים חז”ל ‘יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים’ הפשט הוא שאליעזר עבד אברהם ביטל את עצמו כלפי אברהם אבינו בצורה חזקה כ”כ במה שהיה דולה ומשקה מתורתו עד שזכה להגיע לדרגה שנאמר עליו שמעשיו הם חפצא של תורה ואף יותר מתורתם של בנים, כיון שתורתם של בנים אפי’ שהינם תורה ממש אבל יותר מעולה מהם שיחתן של עבדי אבות, שהצטרפו להיות מעשיהם חלק מתורה שבכתב.

ואנו צריכים להפנים מכך שני יסודות גדולים, קודם כל אנו צריכים להבין שאין לנו אלא מה שאמרו כבר הקדמונים ואין שום אפשרות כלל לחדש איזה דבר מסברת עצמנו, וכל התורה שכן יש לנו זה רק להבין את מה שהראשונים אמרו.

אבל היסוד העיקרי שיש לנו ללמוד מכאן שאמנם אנו לא שייכים לדרגות אלו שחיינו עצמם יהיו תורה, אבל חובה עלינו להידבק בכל כחנו במה שכן שייך אלינו, דהיינו שיהיו כל מעשינו על פי התורה ורק ע”פ התורה, שכל פעם שלומדים לנסות להבין מה אנחנו מחויבים לעשות מכח מה שלמדנו, וידוע מה שמסופר על מרן הגר”י מסלנט שכשאמרו לו על אדם מסוים שלמד את הש”ס הגיב על כך – ‘הוא אמנם למד ש”ס אבל מה הש”ס לימד אותו’.

ועלינו להתרגל להקפיד כמה שנוכל לחיות את חיינו שיהיו רק באופן שהתורה אומרת לנו, וכך נזכה לעלות מעלה מעלה ונזכה לחיות את כל חיינו כמו שהתורה דורשת מאתנו.