דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם

הקורבן הוא התיקון לאדם לחדש את הקשר עם הבורא, לאחר שניתק בגלל החטא, הבהמה שהאדם מקריב מסמלת את הכוח הבהמי שבו. כאשר נשחט הקורבן, נזרק דמו על קרנות המזבח, ובשרו מוקטר על גביו – זה הסימן לרצונו של המקריב לבטל את הכוח הבהמי שבקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל כולו למען הבורא יתברך. הקרבת הקורבן חייבת להיות מלווה בתהליך שהאדם מבין שהוא היה צריך להיות במקום הקרבן, ועכשיו הוא משנה את מעשיו, ומתקרב לבוראו ומתנתק מהרצונות הבהמיים שלו  ולזנוח את חיי הנהנתנות שגרמו לו לחטא.

עניין זה מוכח מפרשת קורבנותיהם של קין והבל: קין הביא מנחה לה’ מפרי האדמה, מזרע פשתן שהוא פחות ביותר בחשיבותו. הבאת מנחה מעין זו, מלמדת כי מטרתו הייתה רק כדי “לצאת ידי חובה”. כך נוהג מי שאינו מבין א ת מהות הקרבן ואת מהות ההכנעה לבורא העולם.

לעומתו הביא הבל “מבכורות צאנו ומחלביהן”, הוא הביא את העידית.

מנחה מסוג זה מראה שהאדם הפנים שהוא צריך להיכנע לבורא העולם ומחפש את הדרך להתקרב אליו, והוא מבין שהוא היה חוטא אז אותו היה צריך להקריב במקום הבהמה הזו.

ולכן הקורבן של הבל התקבל אחרת מקין אחיו, כפי שנאמר בתורה: “וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה” (בראשית ד’, ד’-ה’).

ככל שנתאמץ להבין את גדולת בוראה העולם, שסיפור יציאת מצרים מחזק לנו בכל שנה את גדולתו וכוחו, כך הרצון וההשתוקקות  להתקרב אליו, יהיו יותר גדולים.

בתפילה שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.