מה יותר קשה, לחיות על קידוש ה’ או למות על קידוש ה’?

ברור לחיות על קידוש ה’. משום שזה בכל רגע ורגע, לעומת מיתה על קידוש ה’ שזה פעם אחת.

כשאנו מחדירים לליבות בנינו היקרים, אנו צריכים לחדד להם שכל התגברות של מצווה, אנו חיים על קידוש ה’, ועושים נחת רוח לבורא העולם. 

יש סיפור שהיה בזמן השואה שסיפרקאפו יהודי במחנה פלאשוב:

כאשר מפקד המחנה גט לקח אותם להורג, ביקש אחד מן הבחורים להגיד כמה דברי פרידה. אני עמדתי אז למולם, ושמעתי כל מילה. זה שנאם לפניהם היה שמו ישראל אייזנברג. היה במחנה מי שהכירו בפנים שלו.

הוא לא דיבר הרבה. רק אמר לחברים שלו, כי הם צריכים לשמוח משום שהם הולכים למות על קידוש השם, על קידוש השם… מיד הוא אחז בידיו של בחור אחד והתחילו לשמוח יחד. “העיקר שנהיה בשמחה”, קרא לכל אחד ואחד מהם. והם כולם התחילו לשיר ולרקוד, כאילו אש נדלקה בהם. הם הוציאו את פאותיהם, שהיו מוסתרות עד כה מתחת לכובעיהם. הם לא הסתכלו כלל מה שמתרחש מסביב. הם רקדו ושרו, ואני חשבתי שאשתגע בו במקום… שצעירים כאלה ילכו למוות כמו אל הריקוד?!.. והרי כך, ברקידה, הם קפצו לתוך הבור, כשמטר היריות ניתך עליהם.

יהי רצון שנזכה לחיות על קידוש ה’ ולראות נחת יהודי אמתי מכל יוצאי חלצינו.