מי לא רוצה ילדים תלמידי חכמים?. השאלה כמה אהבת תורה, אנחנו נותנים להם, עד כדי כך שאפילו בזמנים הקשים שלהם, הם ילכו ללמוד תורה?
בהקדמה לספר ‘ברכת הארץ’ שחיבר הגאון רבי יהודה לייב מאשבוים זצ”ל הי”ד, מרבני ליטא בשנים האחרונות לפני השואה, במהדורה השניה שהוציא אביו הזקן לאחר המלחמה, מופיעות שורות מרטיטות שכתב על בנו המחבר שנספה בשואה, בהן הוא מספר על תקופת ילדותו.
ואלו דבריו, ככתבם וכלשונם:
“בשנת תרע”ה, השלטון הרוסי גירש את כל יושבי העיר בריסק, והלכנו בגולה לעיר קארטוז בערעזי. שמה בגולה הרבה הרפתקאות ומכשולים עדו ועברו על ראשינו. סבלנו בחומר וברוח. שבועות שלמים עברו עד אשר העוללים שאלו לחם יבש ממש, ופורש לא היה להם.
“אבל הוא, מחמדי, לא חדל לעסוק בתורה. דרש מזקנו – הוא חותני, מחסידי קוברין, הרב ר’ ברוך ב”ר מאיר יואל הלוי ז”ל – כי ילמוד אתו.
“זכורני, ביום חמישי אחד, באו מים עד נפש, כי לא יכולתי להשיג פת לחם להחיות את נפש עוללי, אשר נשארו יתומים מאמם לא עלינו.
“ביום ההוא, בלילה, בשעה שתים עשרה, הקיצה זקנתו – היא חמותי ע”ה, הביטה על המשכב והנה נכדה הנחמד, אשר אהבה אותו כנפשה, איננו במיטה.
“נתנה בקולה: ‘איה חמדתי?!’
“יצאנו החוצה וקראנו: ‘לייבלע, אייכה!…’ ואין עונה.
“הלכתי וקראתי – בני! בני! עד אשר הגעתי לבית המדרש הישן אשר בעיר ההיא. נכנסתי שמה והשתוממתי לראות – הנה הוא יושב יחידי אצל ארון הקודש וגמרא קידושין לפניו, ומרנן בקול נעים – ‘זאגט די גמרא, תא שמע…’
“על שאלתי, מדוע לא ישנת? ענה – ‘לא יכולתי לישון, כי מצוקת הרעב הציקני, אמרתי אלך ואלמוד, אולי על ידי זה לא ארגיש את הרעב’.
האב מסיים את דבריו: “יותר מ’דרכה של תורה’ רכש לו את תורתו, לא ‘פת במלח תאכל’, כי אם גם לחם יבש לא היה לו”.
סיפור כזה מחייב אותנו מאוד, בפרט בתקופה שלנו. שזכינו לשפע גשמי ורוחני.