פרשת ויקרא – זכור עמל התורה היא הדרך לגבור על כח ה’עמלק’ שבתוכנו השבוע קוראים את פרשת ‘זכור’ שבה התורה מצוה אותנו לזכור את מעשה עמלק “אשר קרך בדרך”, וכן למחות אותם כמבואר בהמשך הפס’ “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”.
והנה הגר”א ועוד, כותבים שיש באדם שבעים כחות הנפש שהם כנגד שבעים אומות העולם, וא”כ בכל אדם יש מעט מן התכונה של ‘עמלק’, ובציווי של מחיית עמלק נכללת מחיית מידת העמלקיות הנמצאת בכל אחד מאיתנו, ונבוא לבאר מהי מידת העמלקיות שבכחות הנפש ואת הדרך למחות אותה.
כתוב בזהר הקדוש שעמלק הוא הנחש הקדמוני שפיתה את חוה. ובענין הפיתוי כתב הספורנו (בראשית ג,א) וז”ל, והנחש – הוא שטן הוא יצה”ר רב ההיזק עם מיעוט היותו נראה… וע”ז הדרך קרא בזה המקום את היצה”ר המחטיא נחש בהיותו דומה לנחש אשר תועלתו במציאות מועט מאד ונזקו רב עם מיעוט הראותו וכבר אמרו ז”ל שהיה סמא”ל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים מדרך השלימות… כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצוים לכחות הגשמיות הפועלות ומחטיאים כוונת ורצון הא-ל ית’ כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם כאמרם ז”ל עינא וליבא סרסורי דחטאה אשר על זה הזהיר באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, עכ”ל.
העולה מדבריו, שכח התאוה שביצה”ר פועל באמצעות כח הדמיון, שהדמיון גורם לאדם לדמיין על תענוגים מסוימים כאילו יש בהם ממש, וכתוצאה מכך מתעורר כח התאוה המושך את האדם לתענוגים האלו, ומצד שני יש כח שכלי המכיר בערך האמיתי של כל דבר, ובכחו למתן את דמיון התענוג, וכלשון הספורנו ‘כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם’.
דוגמא לדבר זה ניתן להביא מדרכי הפרסומת המודרניים כגון שמפרסמים תמונה של אדם היושב על חוף הים מתחת לשמשיה ואוכל פרוסת עוגה, וכך מתעורר הדמיון והאדם הרואה את התמונה מרגיש שחייב לעשות כך ג”כ ולא יכול בלי זה, ואילו היה מודד את הדבר בערכו האמיתי, היה מגלה שהתועלת האמיתית בדבר הזה שוה הרבה פחות ממה שהיה נראה לו בתחילה.
ולפי דברי הספורנו יוצא שבעמלק יש את כח התאוה המדומית שהרי הוא הנחש הקדמוני.
מאידך, בגמ’ במגילה י”ג ע”ב מוזכר כח אחר של עמלק – ‘אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן’, משמע כאן שהמן היה בעל הלשה”ר הגדול ביותר והיתה מוטבעת בו התכונה של לה”ר, ונבאר את גדרם של שני הכחות הללו: הגרי”ס באיגרת המוסר כותב וז”ל, ‘נשימה לב להתבונן בענין העבירות ונראה כי שתים המה בסוגיהן, האחת נובעת מהתאוה הנפרצה לאהוב הערב לשעתו… זהו הסוג השני, דוגמת זה הדבר לא מצאנו בעניני העולם: אין איש שצרות מרחפות ממול פניו, אשר לא יקח לו עת לחשוב מחשבות להנצל מהן. אי לזאת גם אין התאוה סיבתה.
פליאה היא העבירה הלזו וזה שמה פלאי לבלי שים לב להתבונן ביראת ד’ ובמוסר ענשו עבירות כאלו לא יוכלו היות מסוג הראשון יען אין די בהתאוה להיות סיבתן רק הן מרוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו וביותר בחטאי הדיבור כי מה יתרון לבעל הלשון כמאמר רז”ל (ערכין ט”ו ע”ב) עיי”ש. בזאת מצאנו פשר דבר בין השיטות בענין יצר הרע ויצר הטוב מה המה, השיטה האחת היא השיטה הנודעת כי יצה”ר הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים ויצר הטוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב… והשיטה השניה היא שיצה”ר הוא כח תאות האדם המשקפת אל כל הערב לשעתו, אותו תאספהו אל ביתה ובו תדבק לאהבה, ויצר הטוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד, הוא פחד יראת ד’ יתברך שמו ומשפטיו הרעים למרבה, ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאוה למען יתעדן באחרונה בענג נפלא… מזה נראה בעליל כי שתי השיטות נכונות, היצה”ר הוא כח התאוה וגם יש בו רוח הטומאה וכן יצה”ט הוא השכל הנכון הרואה את הנולד וגם יש רוח הקדושה באדם’, ע”כ.
מבואר בדבריו, שישנם שתי חלקים ביצה”ר, ‘רוח טומאה’ ו’ערב לשעתו’, ערב לשעתו הוא החלק של התאוה (הפועלת בכח הדמיון כמש”כ הספורנו) וכנגד הדמיון יש את השכל שהולך לפי האמת, ורוח הטומאה הוא כח רוחני שמושך את האדם לחטאים הגם שאין בהם שום תאוה, כגון דיבור לשה”ר, וכנגד זה יש את כח הקדושה המושך לצד הטוב.
דיבורי לשון הרע נובעים מחלק ה’רע בעצם’ שביצה”ר, וכמו שהזכיר הגרי”ס את דברי הגמ’ בערכין ט”ו ע”ב ‘מה יתרון לבעל הלשון’ ולשון הגמ’ שם הוא ‘ואמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש ואומרות, ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון’.
מבואר בגמ’ שהגם שבשאר עבירות כגון מאכלות אסורות, גניבה וכדו’ יש הנאה בעשייתן, אך בדיבור לשוה”ר אין שום הנאה וריוח, ודבר זה צ”ב שכפי הנראה בנוהג העולם, אנשים נהנים מאד לדבר לשוה”ר עד כדי כך שקשה ביותר לפרוש מאיסור זה וכיצד ניתן לומר שאין בזה הנאה.
ונראה לבאר שבאדם הרי מושרש כח רע מעצם בריאתו, שכח זה מושך ושואף לעשיית רע וזהו שורש ההנאה והרצון לדבר לשוה”ר שהרי בדיבורי לשוה”ר אין תועלת לאדם המספר כלשון הפסוק ‘ואין יתרון לבעל הלשון’ אלא יש כאן משיכה לרע מתוך מטרה להרע בלבד, וכן הנחש הדומה לבעל הלשוה”ר הוא מציאות של רע שחפצו לעשות רע לשם רע ולכן נושך אע”פ שאין לו שום תועלת.
זהו ביאור הכח של עמלק שהוא הנחש וא”כ יש בו ג”כ את ב’ החלקים שביצה”ר, שמצד אחד יש את הכח המתאוה שבזה פיתה הנחש את חוה כמו שביאר הספורנו, ומצד שני יש בעמלק כח טומאה שחפצו ומהותו לעשות רע עד שנאמר על המן ‘ליכא דידע לישנא בישא כהמן’ ולשה”ר הוא מהות של רע כמשנ”ת.
והנה איתא בחז”ל (קידושין ל’ ע”ב) ‘כך הקב”ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה”ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו…’, ובאור הדבר לפי דרכנו הוא כך: בתורה הקדושה יש שתי בחינות. א. התורה היא ‘תורת אמת’ כמבואר בפס’ (משלי כ”ג, כ”ג) “אמת קנה ואל תמכור” שמתייחס לתורה כדאיתא בחז”ל (ברכות ה’ ע”ב ועוד).
ב. התורה היא עצם הטוב כמבואר בפס’ (משלי ד,ב( “כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”. אחד הביאורים בענין ה’אמת’ שבתורה הוא מה שהביא המסילת ישרים בפרק ג’ את דברי חז”ל (ב”מ פ”ג ע”ב) “תשת חושך ויהי לילה זה העוה”ז שדומה ללילה” וכתב ע”כ המס”י שהעוה”ז דומה לחושך וכולו מלא בכל מיני תאוות וחומריות המושכים את האדם ומסתירים ממנו את אור האמת, והדרך להכיר את האמת הוא ע”י התורה שהתורה מראה את הדרך האמיתית והישרה שצריך ללכת בה ומוציאה את הערך לכל התענוגים המדומים, וזה אחד הביאורים במה ש’תורה מביאה לידי זהירות’, ויעוי’ בדברי הרמח”ל ב’דרך עץ החיים’ שכתב וז”ל, והוא דבר החכם (משלי ו’, כ”ג) ותורה אור, אור ממש ולא חכמה בלבד… אלא אור ממש כי זו מציאותה למעלה ובהכנסה בנשמה יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים, ע”כ.
כלומר, שכאשר אדם נמצא בחדר חשוך אינו יכול לראות את החפצים שסביבו וכשמאירים מעט את החדר מיד הכל ברור וניכר.
כך גם כשהתורה נכנסת לנשמה היא מאירה לאדם את הדרך בתוך העולם החשוך וכך יודע מהי דרך האמת.
א”כ יש בתורה כח ‘אמת’ הנוגד את הדמיון, שהדמיון גורם לאדם להעריך כל מיני דברים מזויפים שכאשר נבדוק אותם באמת נראה שאין בהם ממש ואילו כח האמת מודד כל דבר בערכו האמיתי, כמה חשיבות אמיתית יש לו והאם כדאי לעשות אותו וכח המדידה האמיתית שהוא הכח השכלי, נמצא בתורה.
ולאור האמור נמצאנו למדים שהדרך לגבור על הרע ועל התאוה שנובעת מהדמיון הוא בלימוד התורה, שככל שהאדם עמל יותר בתורה התורה חודרת ממש לתוך הפנימיות שלו ומשנה אותו מרע לטוב וכמו”כ נכנס בו כח למדוד כל דבר בערכו האמיתי וללכת בדרך האמת, ויעוי’ בדברי הרמח”ל בדעה”ח שכתב כן במפורש וז”ל, כי ידיעת האמת מחזקת הנשמה ומרחקת ממנו היצר ודאי ואין דבר מחליש הנשמה לפני היצר כחסרון הידיעה, ע”כ.
ודבריו אמורים כלפי החלק של התאוה ביצה”ר שכאשר כח האמת מדריך את האדם אינו נכנע לשום זיופים.
מטרת זכירת עמלק הוא בכדי למחות אותם וא”כ כדי למחות את העמלקיות שבתוכינו יש להתחזק בלימוד התורה הנוגד את תכונות עמלק, וכך נזכה למחיית זכר עמלק כראוי.
נפתח בסיפור אישי שסיפר לי ידידי ר’ מוטי זורגר, על נפלאות דרכי ההשגחה ועל התפקיד והשליחות שהקב”ה מזמן לכל אדם:
ר’ מוטי עובד לפרנסתו כנהג הסעות. במשך שנים הוא נסע בקו בני ברק – אשדוד. הוא תושב אשדוד והקו מתחיל בבני ברק, וכך בכל יום הוא היה נוסע באוטובוס ריק לבני ברק כדי לפתוח את הקו מבני ברק לאשדוד. מה עושים כדי לנצל את הנסיעה מהדרום לכיוון המרכז? בעל החברה איתר נסיעה יומית קבועה של קבוצת עובדות מאשקלון ללוד. מדובר בקבוצה של עשרות עובדות, כולן נשים דוברות רוסית שיוצאות מדי יום בשעה חמש בבוקר, והחברה סיפחה את הנסיעה הזאת לר’ מוטי, כדי להרוויח עוד הכנסה על הדרך שהוא עושה ממילא מאשדוד לבני ברק.
בוקר אחד, בשעה חמש וחצי, תוך כדי נסיעה, מצלצל הטלפון הפרטי שלו. בשנים ההן טרם נכנס לשימוש מכשיר ה’בלוטוס’, ור’ מוטי נאלץ לנהל את שיחת הטלפון בדיבורית, לאוזני כל הנוסעים.
על הקו היה ידיד ששהה בגרמניה. מה דחוף לו כל כך בשעת בוקר מוקדמת שכזו? הוא סיפר שהוא נסע לגרמניה כדי להציע את עצמו למשרת חזן לימים הנוראים באחת הקהילות היהודיות המקומיות. הגבאים עומדים לערוך לו מבחן, הם ביקשו ממנו שיבצע כמה קטעי חזנות ובהם קטע ביידיש. הוא רוצה לשיר להם את השיר הידוע “א יידישע מאמע”, אבל הבעיה היא שהוא לא זוכר את המילים בעל פה… על כן הוא התקשר לידידו ר’ מוטי כדי להיעזר בו.
ר’ מוטי נענה בחפץ לב, ומאותו רגע ואילך, במשך דקות ארוכות, הפך האוטובוס ל’אוטובוס מזמר’… ר’ מוטי לימד את חברו את מילות השיר, וכך הם זימרו יחד שורה אחר שורה: “אַ ײִדישע מאַמע, עס גיבט ניט בעסער אין דער װעלט… װי שײן און ליכטיג איז אין הױז װען די מאַמע איז דאָ” – “אמא יהודיה, אין דבר טוב יותר בעולם… כמה יפה ומואר בבית כשהאמא כאן”…
ר’ מוטי הביט במראה שמעליו, סקרן אותו כיצד הנוסעות הרוסיות מתייחסות לאירוע המשונה… רוב הנוסעות היו אדישות, הן לא הבינו במה המדובר, מה להן וליידיש… אבל אז הוא שם לב שאחת הנשים, אשה מבוגרת כבת שבעים, מקנחת את הדמעות מעיניה. כשהגיעו למרכז ועמדה לרדת מהאוטובוס, היא פנתה אליו ואמרה לו משפט מחץ: “השיר הזה בעט אותי שבעים שנה לאחור!”…
ר’ מוטי כיבד את פרטיותה של אותה אשה ונמנע מלשאול אותה לְמה היא התכוונה במשפט הסתום הזה. הוא התנצל בפניה ובפני שאר הנוסעות על שנאלץ לנהל את השיחה עם חברו בקול רם וביקש את סליחתן על ההפרעה. והנוסעות, שהכירו את אדיבותו של ר’ מוטי, קיבלו זאת בהבנה.
הוא המשיך להסיע מדי יום את אותה קבוצת נשים רוסיות, ובהן גם אותה אשה מבוגרת. יום אחד עלתה האשה לאוטובוס כהרגלה, היא ניגשה לנהג ומסרה לו דיסק של שירים ואמרה: “אתה זוכר ששרת באוטובוס יחד עם חבר שלך את השיר ביידיש? מצאתי את השיר הזה בתוך דיסק חדש של אוסף שירים ישנים ביידיש שאחד הזמרים הוציא לאחרונה. קניתי לך את הדיסק הזה, אני רוצה לתת לך אותו במתנה”…
ר’ מוטי ידע שאם יסרב לקבל ממנה את המתנה היא תיפגע מאד. הוא הודה לה על המתנה, לקח את הדיסק והכניסו לתוך התיק שלצדו. הוא הוסיף ואמר לה כי בהזדמנות הראשונה ישמח לשמוע את השירים שבדיסק, ובמיוחד את השיר ההוא…
יום אחד הוא קיבל טלפון מסדרן של הקו הקודם
לימים הוא עזב את הקו ועבר לקו אחר. יום אחד הוא קיבל טלפון מסדרן של הקו הקודם, אמר לו הסדרן: “אחת הנוסעות הקבועות, אשה רוסיה מבוגרת, מבקשת ממני שאשיג לה את מספר הטלפון של הנהג הקודם, מוטי זורגר. אני לא יודע מה היא רוצה ממך, לכן אני לא מוכן לתת לה את המספר שלך בלי הסכמתך”.
חלף זמן מאז האירוע עם אותה אשה והשיר ביידיש, ור’ מוטי לא קישר בין הדברים. הוא אמר לסדרן: “אין לי מושג מי היא ומה היא רוצה ממני. תן לה את מספר הטלפון שלי ונשמע ממנה מה היא רוצה. מה כבר יכול להיות?”…
כעבור זמן קצר צלצל הטלפון של ר’ מוטי. מעבר לקו נשמע קולה של אשה מבוגרת במבטא רוסי כבד: “אתה זוכר אותי? אני הבאתי לך את הדיסק עם השירים ביידיש”… ר’ מוטי, כמובן, נזכר מיד באירוע ההוא… הוא שאל אותה לשלומה והיא סיפרה לו בהתרגשות שהבן שלה עומד להתחתן. “התקשרתי אליך, כי אני רוצה לשלוח לך הזמנה לחתונה ומבקשת לדעת את הכתובת שלך”…
כעבור כמה ימים הוא קיבל את ההזמנה. הוא חשב בלבו: אם כל כך חשוב היה לה להזמין אותי, מן הראוי שאעשה מאמץ ואבוא להשתתף בחתונה. הוא עיין בהזמנה כדי לדעת את המועד ואת מקום החתונה, ואז הוא גילה להפתעתו שהחתונה תיערך בכפר חב”ד!
אותה רוסיה מבוגרת נראתה לו רחוקה מאד מהיהדות, מה לה ולכפר חב”ד? כעת יש לו סיבה נוספת להשתתף בחתונה – יצר הסקרנות…
תדע לך, אתה ‘המחותן הראשי’ כאן!”
הוא הגיע לחתונה בכפר חב”ד. החתן – חב”דניק! הוא ניגש לחתן לאחל לו מזל טוב והציג את עצמו: “שמי מוטי זורגר. במשך תקופה הייתי הנהג של אמך, הסעתי אותה מדי יום לעבודה”.
כששמע החתן את השם ‘מוטי זורגר’ הוא חיבק אותו בחום ואמר לו: “תדע לך, אתה ‘המחותן הראשי’ כאן!”
לרגע חשב ר’ מוטי שיש לו טעות בזיהוי. החתן ראה את מבטי התמיהה על פניו של ר’ מוטי ואמר לו: “אספר לך את הסיפור ותבין”…
וכך סיפר: “אמי גדלה בברית המועצות. היא אמנם גדלה בבית יהודי, אבל בגלל נסיבות החיים בברית המועצות הקומוניסטית הבית היה רחוק מאד מיהדות. כשהגיעה לפרקה היא התחתנה עם אבי שלא היה קשור ליהדות בשום צורה שהיא, גם לא מבחינת המוצא שלו! כשהיא שמעה אותך באוטובוס שר את השיר ביידיש – ‘א יידישע מאמע’, הציפו אותה רגשות עזים. השיר הזה החזיר אותה עשרות שנים אחורה, אל ימי ילדותה. היא נזכרה איך סבתא שלה היתה נוהגת בכל ערב שבת להדליק נרות שבת. הסבתא היתה מניחה על ראשה ‘טיכעלע’ – מטפחת, ומדליקה את הנרות. כמו כן היא זכרה כיצד באותה עת הסבא שלה היה יושב בסלון ומפזם את השיר ביידיש – ‘א יידישע מאמע’. בכך הסתכמו כל זכרונות היידישקייט מֵהַיַּלְדוּת שלה. היא לא זכתה לראות בילדותה שום סממן נוסף של יהדות, מלבד אותם שני אירועים של הדלקת נרות שבת של סבתא והשיר ביידיש של סבא…
“לאחר שהיא שמעה אותך שר באוטובוס את השיר ביידיש, היא חזרה הביתה ואמרה לאבי, בעלה: ‘אני רוצה להדליק נרות שבת’. הוא הסכים. והיא אמרה: ‘אבל אני רוצה לעשות זאת כמו סבתא שלי, לכסות את הראש במטפחת’… אמר לה: ‘עד כאן! את רוצה להדליק נרות – תדליקי, אבל אני לא מוכן בשום פנים ואופן שתֵיראי כמו הסבתות היהודיות של פעם שמכסות את ראשן במטפחת’…
“הויכוחים עלו לטונים צורמים, כל צד התחפר בעמדתו. הדבר גרם לריחוק ביניהם, והתוצאה לא איחרה לבוא – הם החליטו לפרק את החבילה. באותה תקופה סיימתי את הצבא ונסעתי לטיול בתאילנד. כשחזרתי מהטיול שמעתי על מה שהתרחש בין הוריי.
“אמי אמרה לי בהחלטיות שמבחינתה היא לא תוותר בשום פנים ואופן: ‘החלטתי לחזור לשורשים, למקורות היהודיים שלי’.
בעקבות זאת גם אני התחלתי לחפש את השורשים שלי ולהתעניין ביהדות. התקשרנו לבית חב”ד באשקלון, הם באו לביתנו והכשירו את המטבח. הלכתי לשיעורים ולהרצאות, ובסופו של התהליך חזרתי בתשובה. היום ברוך ה’ אני עומד להקים את ביתי, בית יהודי, עם אשה שומרת תורה ומצוות!”
החתן סיים את דבריו ואמר לר’ מוטי: “כעת אתה מבין מדוע אתה ‘מחותן ראשי’?”…
הייתי ממורמר מאד
את כל הסיפור המפעים הזה סיפר לי ר’ מוטי, ואז הוא הוסיף את הנופך האישי שלו: “אני תלמיד של רבי אשר פריינד זצוק”ל, הצדיק הגדול מירושלים שהקים את מפעלי החסד הגדולים של ‘יד עזרה’. היתה לו שיטה מיוחדת בעבודת ה’ ואותה הנחיל לחסידיו ותלמידיו. הוא אמר, כי כל אירוע בחיי האדם הוא מסר ישיר מהקב”ה: ‘אני הבאתי עליך את המאורע הזה כדי לכוון אותך לדבקות בי’.
“אחד המשפטים המשמעותיים שרֶבּ אוּשֶׁר הנחיל לתלמידיו היה: ‘במקום שאתה ‘תקוע’, שם הקב”ה מועיד לך שליחות!’. כלומר, הקב”ה לא עשה זאת ‘סתם כך’, אלא מתוך כוונה שהאדם יבין שעליו למלא איזושהי שליחות. לכן כשאדם ‘תקוע’, במקום להיכנס לעצבות ולשאול את הקב”ה ‘למה זה מגיע לי’, עליו לנסות ולבחון היטב מה התפקיד והייעוד שהקב”ה הועיד לי באותה נקודת זמן”.
“כאשר הנהלת חברת ההסעות הוסיפה לי את הקו מאשקלון”, המשיך ר’ מוטי, “הייתי ממורמר מאד. וכי בגלל שהנהלת החברה רוצה לייעל את הקו ולחסוך דלק, אני צריך להעמיס עלי עוד קו ולפתוח את יומי לפנות בוקר בשביל להסיע בשעה חמש בבוקר כמה עובדות רוסיות לעבודתן?
“ואז נזכרתי במה שהרבי שלנו, רֶבּ אוּשֶׁר, לימד אותנו: אם ה’ ‘תוקע’ אותנו – זה לא ‘סתם כך’, אלא יש לנו שליחות. במשך כל התקופה ההיא חשבתי לעצמי: מה השליחות שה’ מועיד לי? ולא הצלחתי להגיע למסקנה ברורה. עד שהגעתי לחתונה ההיא בכפר חב”ד, ואז הבנתי: זה היה הייעוד שלי! מן השמים גלגלו שאשיר בקול רם באוטובוס את השיר ביידיש באוזני אותה יהודיה רוסיה מבוגרת, כדי לעורר בה את הניצוץ היהודי ולהחזיר אותה בתשובה. בעקבותיה היא זכתה שגם בנה יחזור בתשובה ויקים בית נאמן בישראל. אשריי שזכיתי להיות ‘מחותן ראשי’ של כל הדבר הנפלא הזה!”…
היא מדליקה נרות והוא שר שיר ביידיש...
הודיתי לר’ מוטי על סיפורו הנפלא, והוספתי: הסבא והסבתא של אותה זקנה רוסיה היו רחוקים בעצמם מהיהדות. החיים תחת שלטון קומוניסטי כפרני ניתקו אותם מן הדת. לא היה להם שום דבר עם הקב”ה.
אבל לכל אחד מהם נשאר איזשהו שריד של יידישקייט והם החזיקו בו בכל כוחם – היא מדליקה נרות והוא שר שיר ביידיש…
האם הם העלו בדעתם שהדבר הזה ישפיע במשהו? הם בוודאי לא חלמו שהנכדים שלהם יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות. לא עלתה כזאת על דעתם כשראו את המצב ואת המחיקה הטוטאלית לכל זכר מהיהדות בכל המדינה בה חיו, ובכל סביבותיה.
חלפו שבעים שנה עד שהגיעה ההשפעה וחוללה מהפך אצל נכדתם ואצל בנה. בזכותם, הנין שלהם הקים בית יהודי והוא ימשיך את שרשרת הדורות של עם ישראל!
זהו אחד המסרים הגדולים שנותנת לנו התורה בהקמת המשכן, אהליאב יכול היה לחשוב: בצלאל בוודאי מתאים לבנות משכן לה’, אך אני? אני הקטן משבט דן. איני מסוגל לעשות מה שהוא יעשה! אך הוא ידע שאם ה’ פנה לכל שבטי ישראל, אות הוא שהוא סומך על כל עם ישראל, וגם עליו. אמנם אין בו כוח של מלכות, אך יש לו את כוחותיו שלו, ואת מקסימום הכוחות שלו הוא הולך לתת למען הקמת משכן לה’.
התורה מלמדת אותנו, שכאשר אתה נותן את מיטב כוחותיך – הנך שווה ערך לאדם שנתן מיליארדים. בורא עולם מבקש ממך שתתן את מה שיש לך, וכשאתה עושה זאת יש לך השפעה עצומה.
יישר כח