ראיתי משפט נכון מאד האומר כי “לכעוס פירושו להעניש את עצמך על עוול של השני”! השני עשה את העוול והאדם מעניש את עצמו ע״י שמתרגז, וכידוע שהכעס מזיק לכועס מאד. וע״י שאדם יחשוב ויתבונן על ענין הכעס כמה לא כדאי לכעוס וכדו’, יצליח להתגבר על הכעס.

ואספר מעשה בעניין זה שהיה עם ת״ח גדול ששימש כר״מ באחת הישיבות (והיום הוא ראש ישיבה חשוב מאד). יום אחד הוא איחר להגיע ללמוד עם החברותא הקבועה שלו. לאחר זמן הגיע ואמר שהיום אינו מסוגל ללמוד, כי הוא כאוב מאוד מחמת עוול גדול שנעשה לו.

וסיפר, שהוא הציע שידוך לבחור שהיה מאד קרוב אליו, ומאד התאמץ והתייגע בשביל שידוך זה, ונודע לו שהבחור סגר אתמול, אך הוא לא הודיע לו כלום ואף תודה לא אמר לו. ויותר מזה, אביו של הבחור התקשר אליו היום ואמר שהם סגרו ושאל כמה הוא רוצה דמי שדכנות, והוא הרגיש מאד מבוייש, שבמקום לספר ולהודות לו וכו’, שואל האבא כמה כסף הוא רוצה… וכי הוא שדכן? וכל מה שעשה את השידוך זה בשביל דמי שדכנות?

הוא ענה לו בדרך ארץ כי אינו רוצה כסף, אך לאחר מכן מתקשר אליו האב בשנית ואמר כי הם אינם רוצים לסגור ולגשת לווארט עד שמשלמים לו, ועדיין סירב. והנה לאחר כמה שעות ראה ששמו לו מעטפה בתיבת דואר עם אלף דולר.

מאד כאב לו היחס הפוגע הזה, שהבחור לא בישר לו שהשתדלותו נשאה פרי והשידוך נסגר, ולא הודה לו על כך, וגם לא אביו. כל זה היא כפיות טובה גדולה. וחשב לעצמו שאם כך הוא הבחור, אולי באמת לא טוב עשה שכ״כ דחף והשתדל למענו, כי אינו בחור טוב כמו שחשב, וכן היה כעוס שאף לא הודיעו לו מתי התנאים ואיפה, והרגיש שמתייחסים אליו כמו אל שדכן, שגם לשדכן לא מודיעים איפה התנאים וכו’.

אמר לו החברותא, ברצוני לומר לפני הרב משהו: הנה מרן ר’ ישראל סלנטר זי״ע הציל את העולם כולו, אך כידוע שהיו כאלו שנחלקו עליו ונלחמו מלחמת חרמה נגד שיטת המוסר, ואף רדפו את תלמידיו. אחד מתלמידי ר’ ישראל היה הגאון ר’ אליהו לוינסון.

פעם בהגיעו לאחת מהעיירות ביקשו ממנו לדרוש דרשה, והסכים. כל ביהמ״ד היה מלא מפה לפה, והוא נעמד לדבר. והנה באמצע שדיבר נכנס אדם אחד שהתנגד לתנועת המוסר והתחיל לצעוק עליו ולבזות אותו. ר’ אליהו שמע ולא הגיב, שתק והמשיך. אותו אחד שוב צעק והפריע בשנית, ושוב ר’ אליהו שתק והמשיך בדרשה.

כשסיים דרשתו תמה בפניו רב העיירה, שהרי חז״ל אומרים (יומא כ״ב ב’) כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת״ח, ומדוע לא ענה. וגם פה ר’ אליהו שתק.

לאחר מכן הלכו ר’ אליהו ורב העיירה יחד, ובאמצע הדרך החלה פרה להשתולל, וכדרכה שמשתוללת מטילה בוץ לכל הכיוונים, והרב הלך לצד השני כדי לא להתלכלך.

לאחר שהגיעו לבית הרב שאלו ר’ אליהו: הרי כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת״ח, ומדוע הרב לא גער בפרה זו למה היא מלכלכת תלמיד חכם?…

הגיב הרב בפליאה ואמר, וכי חושב אתה שהפרה תבין אם אני אגער בה?

אמר לו ר’ אליהו, כמו שהפרה לא מבינה, גם זה שצעק לא מבין, ומה יש לגעור בו?!

ובעיניננו – המשיך החברותא בדבריו – הלא אם היית יודע שהחתן ואביו אינם בריאים בנפשם, האם גם היה מכעיס אותך שכך הם מתנהגים? הרי רואים ממידותיהם שאין הנהגתם נורמלית כלל, וא״כ מה צריך להתפעל מהם.

בשמעו זאת אורו עיניו של אותו ת”ח ומיד התחילו ללמוד.

למחרת סיפר אותו ת״ח לחברותא שלו שמצא בחזו״א שכתב: לא יתפעל אדם מאנשים עם מידות רעות, כי מה לי חולי הנפש מה לי חולי המידות!

עלה בידינו שניתן להתגבר גם על כעס גדול מאד, ע״י התבוננות וחכמה, כי החכמה יכולה להציל ולעזור בכל דבר ובפרט בעבירות, וכמו שאחז״ל (סוטה ג’) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.