בגמרא במסכת ברכות )יב, ב( כתוב ‘ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה’ א-להים’. והנה יש להתבונן מה כוונת הגמרא מאחר וזה פשוט שאין אפשרות של מחילה בכדי, ואם רוצים לזכות במחילה חייבים לעשות את דרכי התשובה ולהתחרט על החטא ולעזוב אותו, ואם בגמרא כתוב שע”י הבושה אפשר לזכות במחילה ודאי שיש בבושה משהו שמקביל לעניין התשובה, ויש להבין מה באמת ההקבלה ביניהם.

ודבר זה ביאר המהר”ל בנתיב התשובה )ריש פרק ה'( וז”ל: ‘כאשר האדם מתבייש מן החטא מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי שכל בושה שהוא מתבייש מדבר מרחיק עצמו ממנו, לא כן העז פנים שהוא מתעצם בחטא וכאשר מתעצם בחטא אין הסרה לחטא הזה כאשר החטא מתעצם בו אבל המתבייש מן החטא מורה שאין החטא מתעצם בו ואדרבא מרחיק עצמו מן החטא כמו שהיה שאול מתבייש לא רצה להזכיר את החטא מפני הבושה ולכן מוחלין לו החטא מאחר שהוא מרוחק מן החטא’.

המבואר במהר”ל שכל זמן שהאדם מתבייש בחטא הרי הוא מראה בזה שכח החטא עדיין לא נעשה חלק מעצמותו, אך כדי להבין כראוי את דבריו יש להקדים ולבאר את עצם עניין הבושה, שהנה על אדם הראשון בשעת בריאתו קודם שחטא נאמר ‘ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו’ אבל לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת כתוב ‘ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות’, והביאור בזה שהגדר של בושה זה שהאדם תופס את חסרונותיו ומבחין עד כמה הוא אינו שלם.

שהרי כמבואר ברמב”ן קודם חטא עץ הדעת היצה”ר היה מבחוץ וגוף האדם היה צלם א-להים ממש שכולו קדוש, ובשעה שהגוף כולו קדוש אין מה להתבייש כי אין חלק בגוף שהוא פחות משאר האברים, אמנם על ידי החטא כח הרע נכנס לתוך האדם, וכך הפך האדם להיות שמצד אחד הוא מחובר לשורש הגבוה בעולם כי עדין הוא צלם א-להים ונשמתו היא נשמה אלוקית, אבל מצד שני יש בו כח רע שמחבר אותו לחומריות, ומכאן שורשה של הבושה כאשר אדם מגלה ומרגיש את הסתירה שמצד אחד הוא יודע ממעלתו מכיר בה אך מאידך הוא מתגלה בחסרונותיו ובשפלותו על אף שייכותו למעלות העליונות.

ולכן קודם החטא שהיו כל חלקי האדם שייכים אל הקדושה ולא היתה בו שום משיכה עצמית לחומריות אז באמת לא היה מקום לבושה, אולם אחרי שנכנס בו הרע ונוצרה בו משיכה מצד עצמו לתאוות חומריות הוא גליה את הסתירה הגדולה שבין מעלתו העליונה מצד נשמתו ובין שפלותו מצד חומריותו ולכן התבייש.

וסתירה זו קיימת אצל כל אחד ואחד מאתנו, שמצד אחד יש את השכל שהוא כח הנשמה שמלמד ומורה מה נכון ומה צריך לעשות וממה צריך דוקא להישמר ולברוח, ואילו מצד שני יש תאוות חומריות שמושכות אותנו לאותם הדברים שברור לנו בשכל עד כמה הם בלתי ראויים, והיות שתפקידנו בעולם לעשות את רצון ה’ ולהימנע מלעבור על רצונו לכן מוטל עלינו לחזק יותר את כח השכל ולנהוג על פיו ולא ללכת אחרי התאוות החומריות שמגיעות מצד הרע שבתוכנו.

ובנקודה הזו הכלי שאנו יכולים להיעזר בו והצורה למדוד היכן אנו אוחזים בעבודה זו של חיזוק הכח השכלי זה על ידי ‘מידת הבושה’, שכאשר אדם מתבייש באיזה מעשה זה מגיע מכך שהכח החומרי שבו מתבייש מפני הכח השכלי שבו, כלומר שהוא מרגיש היטב ומבין שמעשה זה הוא פחות מדרגתו ואינו תואם את מעלתו הגבוהה מצד נשמתו הרוחנית, וככל שהאדם משליט על עצמו את כח השכל, הוא יותר ויותר מתבייש מהחומריות של וממעשים שמגיעים מכח שליטתו.

ולעומת זאת אדם שכל פעם שמתחשק לו לעשות משהו הוא עושה בלי שום שיקול דעת שכלי אם זה טוב או לא, אם זה ראוי או לא, והוא הולך תמיד אחרי כל מה שמושך אותו הוא מבטל לגמרי את הכח השכלי ואז הבושה יורדת ויורדת יותר ויותר, עד שלא מתבייש בהליכה אחר התאוות והדברים החומריים ביותר, כי עד כמה שהוא מאבד את הכח השכלי ומחזק את הכח החומרי הוא מאבד את מעלתו ע כדי שהוא כלל לא מרגיש סתירה כי הוא נהיה לגמרי חומרי.

 וזה מה שאמר המהר”ל שכאשר האדם מתבייש מן החטא מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי, שכפי שהתבאר שכשאדם מתבייש בעבירה זה מאחר שמרגיש שמצד דרגתו האמיתית הוא אינו שייך אל אותו החטא ובאמת הוא בדרגה הרבה יותר גבוהה אלא שנכשל מחמת הצד הפחות שלו ולכן מתבייש מהסתירה הזו, אבל העז פנים לעומת זאת שאינו מתבייש בשעה שחוטא זה מחמת שמתעצם בחטא כלומר שהחטא נהיה חלק מעצמותו והוא מרגיש שזו הצורה בה הוא אמור להיראות ולנהוג, ולכן אומרת הגמרא שמי שעושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עונותיו, כי מי שמתבייש בעבירותיו הוא בר הכי שמבין שחטא זה דבר לא נכון ולכן ימחלו לו על עוונותיו, כי ראשית כל צריך להגיע להכרה שדרך של חטאים היא דרך לא טובה ורק כך אפשר להגיע למחילה אמיתית.

מבואר כאן יסוד עצום שהבושה מן החטא זה חלק מהותי ביותר בתשובה וכאמור בושה זו מגיעה רק מההכרה מהי הדרך האמתית שעלינו ללכת בה ומההבנה בכך שאנחנו לא בדרך הנכונה, ונתבונן עוד בעניין זה להבין מהו השלב הראשון בהכרת הדרך הנכונה ועד כמה ההליכה בדרך אחרת היא דבר גרוע.

ב הדרך הנכונה – עמל התורה בפרשת בחוקותי כתוב “אם בחוקותי תלכו ואת מצותיי תשמרו ועשיתם אתם וגו’ ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מִצותי להפרכם את בריתי” וברש”י, ‘אם בחקתי תלכו.

יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה: ואת מצותי תשמרו.

הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקים’, מבואר שכל הדברים האלו נסובים על עמלה של תורה שזה שורש לכל הברכה וכשאין עמל בתורה זה שורש של כל הדרדור.

עמל התורה מגיע רק כשהאדם מבין שהתורה היא כל עולמו ושאין מטרה אחרת בעולם ושאין שום דבר חשוב מלבד העסק בתורה, וכשהוא מבין ומפנים זאת היטב ממילא הוא ממית ומשעבד עצמו עליה, וזהו היסוד הראשון בתורה, להבין ולחזק את ההכרה שתורה לא שייכת עם דברים נוספים, וכשחושבים שיש עוד דרכים בעולם ללכת בהם מלבד להיות עמלים בתורה זה השורש של כל הקללה כמבואר להדיא בדברי רש”י על פי המדרש.

ודבר נורא זה ראינו בצורה גלויה לפני לא הרבה זמן, שהרי בתקופת ההשכלה הנוראה המשכילים התחילו להחדיר שהתורה היא לא הדבר הכי חשוב בעולם ומי שעוסק רק בה זה לא שלימות, והשלימות היא רק תורה עם מדע וכך הכל התחיל שהרי תנועת ההשכלה לא התחילה כמו שהיא נראית היום לעיננו בכל העולם החילוני, שרוב המשכילים בתחילת דרכם אפילו לא העלו על דעתם שלא לקיים מצוות או לא ללמוד תורה, אלא הם רק אמרו שלא מספיק תורה לבד וצריך לדעת גם מדע, ודבר זה הביא חורבן איום לכל היהדות בצורה נוראה הן ברוחניות והן בגשמיות, ועד כדי כך שמטענה כה פשוטה של ‘תורה ומדע’ חרבו קהילת עצומות ומפוארות ביותר, ניקח לדוגמה את הקהילה היהודית פראג שמאות שנים היתה אחת הקהילות המפוארות ביותר באירופה, והמשכילים החריבו אותה עד היסוד, וכך גם בקהילות פפד”מ שמלפנים היתה מהקהילות הידועות והמפורסמות בעולם היהודי כולו, וכאשר הגיע לשם הרש”ר הירש אחרי שהתפשטה שם ההשכלה היה שם בקושי מניין של שומרי תורה ומצוות, וכל זה רק כי רצו תורה עם עוד דברים.

ואז באמת באה השואה האיומה, והתקיימה לפרטי פרטים הקללה הנוראה שנאמרה ‘אם בחוקותי לא תלכו – שלא תהיו עמלים בתורה’ כי זה מה שקורה כאשר לא עמלים בתורה כראוי, כי כשנותנים ערך לעוד דברים מלבד התורה זה היפך של בחוקותי תלכו, והאריך הרבה בעניין זה הגאון רבי אריה לייב מאלין זצ”ל ]מובא בספר מתורתו של ר’ לייב מאמר ד'[ שעל ידי שאדם עמל בתורה שהיא כולה רוחנית כל גופו הופך להיות דבוק יותר ויותר ברוחניות, אבל כאשר חושבים שהתורה הולכת יחד עם דברים נוספים ועם חכמות נוספות זה ההיפך הגמור של תורה ועמלה, כיון שתכלית התורה והמצוות זה להפקיע את האדם מהשייכות לחמריות ושאר עניני העוה”ז, ואילו כאשר מחברים את התורה עם חכמות חומריות זה הסתירה המוחלטת של כל המושג תורה, ואכן כתב שם שהגם שאיננו יודעים חשבונות שמים אבל יתכן מאוד כי על דבר זה באה השואה האיומה שלא הבינו שהתורה היא הדבר היחידי שיש בעולם ושרק היא הדרך ללכת בה.

ולכן בשעה שאנו עוסקים בתשובה שכפי שהתבאר בשביל להגיע לתשובה תחילה עלינו להבין שהדרך הנכונה היא ללכת אחרי השכל ולחזק את כח הנשמה ועד כדי כך שמי שנכשל והולך אחרי חומריותו אמור להתבייש בכך שהתגבר בו החלק הפחות שלו והלך בדרך לא נכונה, השלב הראשון בללכת על דרך נכונה זה ‘בחוקתי תלכו’, כלומר להבין שרק דרך התורה היא הדרך בה אנו אמורים ללכת ושבה עלינו לעמול, כי רק על ידי עמל התורה אנו יכולים לחזק בעצמנו את ההכרה מהו הטוב האמיתי שצריך לדבוק בו ומהו הרע שצריך להימלט ממנו, כי הוא שייך לחומריות ולפחיתות ובצורה כזו מחזקים יותר ויותר את הצד הטוב שבנו ואת כח השכל, וככל שהשכל גובר יש יותר בושה כשהולכים אחר החומר, וכך מתעלים יותר ויותר ברוחניות שלנו ומחלישים את החומריות שבנו.

וזה בדיוק מה שמתחיל המסילת ישרים בפרק א’ שיסוד החסידות ושרש העבודה התמימה היא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ומה המטרה והמגמה בכל מה שעושה כל ימי חייב, כי התורה מבררת לאדם שהמטרה בעולם זה להגיע לעולם הבא בלבד ושכל דרך אחרת שילך בה זה הבל ושוא נתעה, וכאשר ברור לאדם הדרך הנכונה הוא אינו נוטה לדברים אחרים כי מי שהמטרה ברורה לו לחלוטין לא מתבלבל בגלל פיתויים, וכל שכן שלא נמשך אליהם כי הוא יודע ששייך לדברים גבוהים ביותר וזה לא לפי מעלתו.

אך אם לא עמלים בתורה ועוסקים ונותנים ערך לעוד דברים מאבדים את כל הערך לדברים רוחניים ומגיעים לדברים הגרועים ביותר, וכמו שבסוף דבריו שם מונה רש”י ‘הרי שבע עברות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן לא למד, ולא עשה, מאס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר’.

וכל זה מתחיל מכך שמבינים שישנם מטרות נוספות בעולם זהו השרש של כפירה בעיקר.

ולכן בימים אלו שחובתנו לשוב אל הקב”ה שזה כולל להבין מהי הדרך הנכונה ולהתרחק מכל דרך אחרת, ראשית כל אנחנו חייבים להפנים שהתורה היא התכלית היחידה בחיינו ושהעמל בה היא הדרך היחידה שבה עלינו ללכת, וככל שנעמול בתורה ונייקר אותה נחזק את הכח הרוחני שבנו ואת המשיכה אליו, ונבין עד כמה רע לעבור על רצון ה’ שזה סתירה גמורה לכל מטרתנו בעולם וכך נזכה להגיע לחיים האמיתיים.

הגאון הצדיק רבי שלום שכנא זאהן זצ”ל, מזקני בעלי המוסר וצדיקי הדור, היה מעורר מדי חודש אלול בערב ראש השנה את מה ששמע ממרן ה’חפץ חיים‘ זצ”ל, בימים הספורים בהם זכה לשהות במחיצתו בראדין: כי העצה הטובה ביותר לזכות בדין היא על ידי עמל התורה. מי שזוכה בשמים לתואר ‘עמל בתורה’, אמר ה’חפץ חיים’, יש לו ‘פרוטקציה’ מיוחדת בעת המשפט… דנים אותו בקבוצה נפרדת, וכל מעשיו נדונים לפי הסתכלות זו, בקטגוריה של ‘עמל בתורה’.

הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמן זצ”ל מסר שיחה בפני תלמידיו בימי האלול, וכה אמר: “אם רוצה אתה באמת ובתמים לנצל את ימי האלול, רכז את כל כוחותיך ללימוד התורה הקדושה. תהיה שקוע בלימוד, ותלמד בהתמדה בלי להסיח דעת לשום דבר, וזהו כל האלול!”

 אחד מתלמידי מרן ה’חפץ חיים‘ זצ”ל ראה פעם את רבו יושב ומשנן עם עצמו כמה ימים לפני ראש השנה את פסוקי המלכויות בלהט ובהתרגשות.

כשהבחין ה’חפץ חיים’ שהתלמיד מתחקה אחר מעשיו, הסביר לו ה’חפץ חיים’ את פשרם: “הלוא עומדים אנו לפני ראש השנה, בו נקבל על עצמנו שוב עול מלכות שמים. והנה ידועים דברי הגמרא במסכת גיטין (נו, א) אודות רבן יוחנן בן זכאי שנפגש עם הקיסר ואמר לו: ‘שלמא עלך מלכא! שלמא עלך מלכא!’. אמר לו הקיסר: חייב אתה מיתה פעמיים, האחד – על כך שאיני מלך ואתה קורא לי מלך! ושנית – על כך שאם אני מלך מדוע התעכבת מלבוא אלי עד עתה. בלשון הגמרא: “אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?”

“ולכן לקחתי לעצמי פנאי”, הטעים ה’חפץ חיים’, “להתכונן כראוי לעבודת המלכויות, להתחבר לפסוקים ולהבינם היטב – עוד קודם ראש השנה, כדי שחלילה לא יטענו כלפי את טענת הקיסר לרבן גמליאל: “אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?… אני משתדל לבוא כבר בערב ראש השנה”…

במקהלות החסידים סיפרו אודות הרבי הקדוש רבי אהרן מקרלין זצ”ל, שכאשר הוא היה שומע את החזן מנגן ‘המלך’ תקפו חרדה גדולה. פעם הוא הסביר על מה הוא כה נחרד. “אני חושש שיטענו עלי בשמים את טענת הקיסר בפני רבן גמליאל: “אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?”.

זו עבודה שדורשת זמן רב ועבודה, ואינה נקנית ממילא ובבת אחת. הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמן זצ”ל היה מכוין את תלמידיו בערב ראש השנה, כך: ” צריך לנסות לצייר ציור מוחשי באמונה – במלכות השם יתברך. להתבונן היטב בהנהגת שכר ועונש שבבריאה – בעבודת הזכרונות, ולהגיע לאמונה מושלמת בתורה מן השמים – בעבודת השופרות, עד שהאמונה בזה תהא ברורה וחושית, וכל זה לוקח זמן. לכל זה צריך הכנה והתבוננות כבר בימי האלול”.

ידועה דרשתו של המשגיח דישיבת חברון הגאון הצדיק רבי ליב חסמן זצ”ל, דרשה אותה נשא לפני התקיעות בישיבה. הוא הביא דברים נפלאים בשם מרן ה’חפץ חיים‘ זצ”ל, אשר עבור דורינו השפל הם עומדים בעצם בבסיס עבודת המלכויות.

קיסר רוסיה יצא פעם לסיור ברחבי ממלכתו האדירה, ובכל מקום אליו הגיע נערכה לכבודו קבלת פנים מפוארת. הטקס הראשון התקיים בעיר המלוכה פטרבורג עצמה, וכיאות לעיר הבירה הוא נערך בשלימות, עם כל גינוני המלכות המתבקשים והראויים. בהמשך המסע, התקיימו קבלות פנים בערים חשובות נוספות, כמו מוסקבה למשל, שגם בה נערך מעמד מכובד מאד – אך לא הגיע לרמת ההשקעה והפאר שהיו בפטרבורג. כך המשיך הסיור מעיר לעיר, ובכל מקום קבלו את פניו וכבדו אותו לפי ערכם; אמנם ככל שהתרחק מן המרכז לעבר הפריפריה וליישובים הנידחים יותר פחתו סממני הכבוד וההשקעה בטקסים לכבוד המלכות, אך כולם עשו כל שביכולתם.

המסע נמשך ונמשך, ויום אחד נודע לראש כפר נידח במיוחד כי הקיסר בכבודו ובעצמו עומד לעבור בכפר. הוא נחרד מהידיעה, שכן מנהגם של תושבי המקום הנבערים היה לכבד בזריקת אבנים ושאר מזיקים כל אחד שנקלע בטעות לכפרם…

הוא כינס בבהילות את כל תושבי הכפר לכינוס דחוף, וסיפר להם על הביקור המתקרב. “אין ביכולתינו לכבד את הקיסר או לעשות משהו מכובד עבורו, אבל אבקש ממכם בכל תוקף דבר אחד: רק אל תשליכו אבנים על מרכבתו”…

אמר ה’חפץ חיים’ כך: השכינה הקדושה יורדת לעולם בכל ראש השנה – “דרשו השם בהמצאו”, אומרים חז”ל, אלו הימים הנוראים. הקדוש ברוך הוא יורד כאן לעולם מן השמים, ונערכות עבורו ‘קבלות פנים’. קבלת הפנים הראשונה בעולם היתה אצל האבות שהיו ‘מרכבה לשכינה’, שיא הדרגה של ‘קבלת פנים’ כראוי וכנדרש. אחר כך היתה ‘קבלת פנים’ של משה רבינו והנביאים, שגם היתה ברמה גבוהה שאין לתאר כלל, אבל לא היתה דומה לזו של האבות. וכך בכל דור ודור: תנאים, אמוראים, גאונים, סבוראים, ראשונים ואחרונים – בכל ראש השנה ערכו ‘קבלת פנים’ לקדוש ברוך הוא, לפי רמת ערכם ודרגתם, וכך גם בדור האחרון שלנו.

ומה דורשים מאיתנו? “נאר ווארף נישט קיין שטיינער”, “לפחות רק אל תזרקו אבנים”… “אך בהשם אל תמרודו”. לא מבקשים מכם קבלת פנים כמו הראשונים והנביאים. זה לא בדרגה ולא במעמד שלכם – אך לכל הפחות כשהוא נמצא כאן, לא למרוד בו, לא להמרות את פיו! לפחות זה!

עיקר העבודה בראש השנה, הרעים רבי לייב חסמן, הוא לדעת כי יש לנו עסק עם מלך! מלך מלכי המלכים! אנשים מבקשים, מתחננים, מתפללים ומפצירים – הכל צריך ונחוץ, אבל עיקר העבודה צריכה להיות הרגשה של מלכות, שעומדים לפני מלך, מלכו של עולם! עם הכרה זו ניתן לפעול יותר מכל הדברים האחרים, שכן מלך לא קצרה ידו: הוא יכול לתת ולהושיע ללא גבול.

וכיון שזו המטרה שלנו בראש השנה, הרי שדבר ראשון יש להשתדל ‘שלא לזרוק אבנים’… ‘לב יודע מרת נפשו’, וכל אחד צריך לפשפש במעשיו ולבדוק מהו הדבר אותו הוא יעשה לכבודו של המלך שמגיע אליו לביקור. הגם אם תהיה זו התחזקות מועטה, אך העיקר להראות את ההכרה במלכותו יתברך!

עלינו לחשוש ולהיזהר בכל הנהגה שעלולה לסתור את הכרת המלכות, ואת מציאות המלכות. כמה דברים אנשים דשים בעקביהם כל השנה כולה – כעס, לשון הרע, זלזול בתפילה ועוד כהנה וכהנה. זה חמור כל השנה, אבל בראש השנה זה חמור שבעתיים – כי המלך כאן, וכשהמלך כאן אסור לזרוק אבנים! אם לא עושים את העבודה בשלימות, אם אין לנו כוחות ויכולות לעשות את מה שבאמת נדרש ממנו – לפחות נקפיד לא להשליך אבנים על המלך…