חמישים שערי בינה הרמח”ל כותב, שימי ספירת העומר הם כנגד מ”ט שערים של בינה.
כאשר בני ישראל היו במצרים, הם שקעו במ”ט שערי טומאה, ובכדי להיות ראויים לקבל את התורה, הוצרכו לצאת משערי הטומאה, וכנגדם, לזכות למ”ט שערי הבינה.
כל יום מימי ספירת העומר מכוון כנגד שער אחר של בינה, וחג השבועות הוא כנגד השער החמישים.
והנה, כבר ידוע שימי ספירת העומר מקבילים למ”ח קנייני התורה, שכל יום מימי הספירה מכוון כנגד קנין אחר והיום האחרון כולל את כל הקניינים. נראה לומר, שגם שערי הבינה המכוונים כאמור, כנגד ימי הספירה, קשורים הם בקשר אמיץ גם עם קנייני התורה.
נבאר את הדברים: ההבדל בין חכמה לבינה הוא שב’חכמה’ אדם יודע דבר מסוים אבל הוא עדיין לא מבין אותו לגמרי, וכגון שקיבל מרבותיו דבר מסוים, והוא יודע אותו אבל זה לא התבאר אצלו באמיתת הלב.
להבין דבר מתוך דבר הכוונה היא שמבינים את הדברים ורואים אותם בצורה ברורה.
ואם אמרנו שמ”ח קנייני התורה הם כנגד שערי הבינה, א”כ מבואר מזה, שקנייני התורה עוזרים לבינה של תורה, שעל ידם ניתן להבין את התורה. שוב יש לבאר מהו הקשר בין מ”ח הקניינים לכח של בינה בתורה.
לשון החזו”א באיגרות )א, ד( ‘אבל ענין החידושים פירש הגר”ח מוולוז’ין, בהיות שאין עומק תורה שבע”פ מתגלה אלא אחרי רב השקידה והעמל, כל המתגלה מקרי חידוש.
וכל המוסיף בקניינים שהתורה נקנית בהם מוסיף ידיעה יותר ברורה וטועם נעימות הצפונות אשר היו בעילום והסתר טרם עמלו והן הנה החידושים משמחי נפש ומלהיבי אהבה עילאית מורם מכל שפלות הגופניים ומהפכים גשם לנשמת חיים’. מבואר בדבריו שחידושי התורה מתגלים ע”י העמל והיגיעה, שאז ניתן להבין את עומק התורה, וקנייני התורה הם התנאי להגיע לזה, שככל שהאדם מוסיף בקנייני התורה, הוא יכול להשיג יותר את עומק חכמת התורה ולהבין אותה יותר.
ניקח לדוגמא, אדם חכם שחקר בשכלו אחר כל מיני חפצים שנמצאים במקום רחוק, מבלי שיידע כיצד הם נראים. מצד שני יש אדם אחר שנמצא ממש באותו המקום ומכיר את החפצים הללו מקרוב, מי מבין שניהם מבין טוב יותר על מה מדובר, הלא ודאי שזה שקרוב אליהם ורואה אותם יש לו בהם יותר השגה משום שהוא מכיר ורואה אותם ויודע בדיוק על מה מדובר.
אף בלימוד התורה הדבר כן, התורה באופן רגיל רחוקה מן האדם הגשמי, ולכן התפיסה שלו בה מועטה והיא אף נראית רחוקה ממנו ומדרך החיים שלו, לפי שאמנם יש באפשרותו להגיע ע”י שכלו לכל מיני ידיעות בה, אולם בכדי להבין, להרגיש ולחיות אותה באמת צריכים להתקרב ולהתחבר אליה, ואחרת הכל נשאר בתור ידיעות סתמיות.
והדרך להתקרב לתורה היא ע”י קנייני התורה, שעל ידם האדם קונה את התורה ומתחבר אליה ואז הוא רואה ומבין היטב את דבריה, כפי שאמר החזו”א.
וכאן נמצא הקשר בין שערי הבינה לקנייני התורה, ששניהם, כאמור, מקבילים לימי ספירת העומר.
קנייני התורה הם הדרך להתקרב לתורה ולהתחבר אליה, וככל שקונים אותה, עולים בזה שלב נוסף בהבנת התורה שאלו הם בעצם שערי הבינה.
והעבודה הזאת היא בימים של ספירת העומר שהם כאמור, המעבר שהיה בין יציאת מצרים לחג השבועות שבכל יום עולים בקנייני התורה ומשיגים שער נוסף משערי הבינה.
הריגת החיים השטחיים בפרשת חקת נאמר: “זאת התורה אדם כי ימות באהל” )יט, יד(. דרשו חז”ל, ‘מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל’ )ברכות סג, ב(. החזו”א באיגרת )א, ג( כתב לבאר את ענין המיתה המדוברת כאן, וז”ל: ‘ידיעת התורה אין זה פשוטו של סוגיא בחיי אדם שהלא אמרו אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים לתוך תוכו של החיים.
כל שאדם מרבה בשבירת המידות מרבה חיים כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא כל הגוף הוא החיים המוליך בדרכה של תורה’. – ‘ממית עצמו עליה’ הכונה היא שהאדם ממית את חייו הפשוטים וחי את החיים האמיתיים.
וככל ששובר את מידותיו הוא ממית בזה את החיים השטחיים ונכנס בזה לעומק החיים, לחיות חיי תורה. אלו הם חיי התורה ורק כשהאדם חי בצורה כזאת התורה מתקיימת אצלו.
כוונת הדברים היא כפי שכותב החזו”א בספרו אמונה וביטחון )ריש פרק ד'( שבשורשם של המידות קיימת מידה אחת טובה ומידה אחת רעה שהם שורש כל המידות.
המידה הטובה היא ‘ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני, ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד. ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה לטוב בלי מצרים ואינו רואה שבע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצח בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב כל מדות רעות יחד’.
מאידך, על המידה הרעה שהיא שורש כל הרעות, כותב החזו”א ‘המידה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן, יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים מאומה’.
המידה הטובה היא הכח המוסרי שבאדם, וכאשר כח זה מתעורר, היינו כאשר ‘אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו’, האדם מחליט ומסכים בדעתו להילחם נגד הרע, ומכח הסכמה זו הוא לוחם כנגד כל המידות הרעות.
והמידה הרעה היא שהאדם לא שומע לרגש המוסרי אלא נותן לחיים לזרום כפי מהלכם הטבעי ועושה ככל העולה על רוחו ללא שום גבול ומעצור, ומזה יגיע לכל הרעות כולן.
חיים אלו, חיי ההפקרות, הינם הפכם הגמור של חיי התורה.
חיי התורה הם לחיות בצורה שכלית עם התבוננות על מעשינו על כל צעד ושעל, להשליט את הרגש המוסרי על הרגש התאווני, ולעשות הכל עפ”י התורה. מי שחי בהפקרות זהו שורש כל הרעות וההפך מ’ממית עצמו באהלה של תורה’. זהו היסוד לקניין התורה.
הדרך לכך שהתורה תתקיים ביד הלומד ותיהפך להיות ‘תורה דיליה’, היא ע”י הריגת החיים השטחיים, והיינו שצריך להרוג את רצונותיו של הגוף ולחיות את החיים האמיתיים. והרי אדם שרוצה לקנות חפץ כלשהוא צריך לשלם עליו ולא מקבל אותו בחינם, כך גם כשבאים לקנות את התורה צריכים לשלם עליה, והתשלום הוא ההקרבה העצמית של הלומד למען התורה! שהורג את חייו הגופניים התאווניים המתנגדים בתכלית לדרכה של התורה ומשעבד את עצמו לתורה, וכך יזכה שהתורה תיקנה לו ודברי התורה יתקיימו בידו.
ואמנם, החזו”א עצמו מדבר על היחסים שבין הגוף הגשמי לנשמה האלקית, שצריכים לבטל את התאוות והמידות הרעות, ולהיכנס לעומק החיים האמיתיים, וכפי שמביא בהמשך דבריו דוגמא ממידת העצלות השורשית מאד בחיי האדם, שצריך לעבוד עליה כחלק מן התהליך של הריגת החיים השטחיים.
אולם, אותו החילוק שייך גם בשכל עצמו, שניתן להשתמש בשכל באופן שטחי מאד, ומצד שני ע”י השכל ניתן להעמיק לאין שיעור.
כשאדם רואה כל דבר בצורה שטחית וגם בלימוד התורה אינו נכנס לעומק הדברים, הוא חי בשטחיות ואינו זוכה לקנות את התורה בשלימות, זאת משום שההקרבה הנצרכת למען התורה, כוללת גם את המאמץ השכלי להתייגע להבין כל דבר לאמיתו, וכשחסר בהקרבה הזאת, חסר מאד בקניין התורה, והרי זה בבחינת החיים הפשוטים, ובאופן כזה לא ניתן להתחבר לתורה כראוי.
אלא צריכים ללמוד את הסוגיות מתוך עמל ויגיעה רבה. אם לומדים סוגיא ולא מבינים, צריך לחזור שוב! ואם עדיין לא מבינים חוזרים פעם נוספת, ומתייגעים להבין.
רק כאשר מקריבים את החיים השטחיים – הן בגוף והן בשכל עצמו – למען התורה, זוכים שהתורה תיקנה לנו ונתחבר אליה. והנה, אם אדם לא קנה את התורה, הרי הוא לא מחובר אליה, הוא חי עם הרדיפה אחרי כל הרצונות הפשוטים והתורה נראית לו כדבר רחוק וחיצוני.
אבל אם עובדים על קנייני התורה ומתחילים לחיות את החיים האמיתיים של התורה, אזי התורה נהיית ‘בפיך ובלבבך’, והיא כבר לא רחוקה מהאדם.
וכאשר הלומד מתחבר לתורה הוא מתקרב אליה והיא מתיישבת על לבו, וכך הוא זוכה לשערי הבינה בתורה ומבין אותה באמת. התורה מגדלת איתא בגמ’ מגילה כז, א: ‘ואת כל בית גדול שרף באש ר’ יוחנן וריב”ל חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפילה’, לא מדובר כאן על לימוד תורה גרידא שהרי לא כתוב בגמ’ ‘מקום שלומדים בו תורה’, אלא המדובר הוא גדילה בתורה )עי’ בהקדמה לבעל ה’משנת יעבץ’ חלק או”ח(. שמעתי לבאר זאת ע”ד משל.
הנה תינוק שנולד זקוק לאכול על מנת לגדול, והאוכל מגדל אותו ע”י שנכנס לגופו ולעצמותיו ונהיה חלק ממנו, וכך הגוף הולך וגדל. כך היא גם הגדילה בתורה.
בתורה יש כח להפוך את האדם ל’אדם גדול’ והיינו, שהתורה היא החיות הרוחנית של האדם, וככל שלומד יותר, נעשה יותר גדול. והאופן שבו התורה מגדלת את האדם הוא ע”י כך שחודרת לתוכו ונהיית חלק מעצמותו, במקביל לדרך הגדילה הגופנית, ואז האדם נעשה יותר גדול. ויש בזה נקודה נוספת, שהנה התינוק בקטנותו נצרך רק למעט אוכל בכדי לגדול משום שיש לו גוף קטן, אך ככל שהולך וגדל הוא צריך להגדיל את כמות מאכלו, עד שבשלב מסוים כבר מפסיק לגדול, ויכול להמשיך לאכול את אותה כמות אוכל שהורגל בה עד היום, משום שכעת כבר לא גדל יותר.
הגדילה בתורה גם היא על אותו הדרך, שככל שהלומד הולך וגדל בתורה, בהכרח שירגיש צורך ללמוד יותר ויותר על מנת למלאות את תשוקתו שהרי הוא יותר גדול ונצרך ליותר מזון, ומי שמסתפק תמיד באותה צורה וכמות של לימוד ואינו מרגיש צורך ללמוד יותר ויותר – סימן ברור הוא שלמד בצורה פשוטה, והתורה לא חדרה לתוכו ולא גידלה אותו אלא נשאר כמות שהיה בתחילה, שאם אכן גדל בתורה ודאי היה מרגיש צורך ללמוד יותר, שהלא זהו מקור תזונתו הרוחנית. אלא הוא נשאר קטן ולא נהפך ל’אדם גדול’.
והדרך שבה ניתן להתחבר לתורה – שתהיה חלק מן האדם ותגדל אותו – היא ע”י קנייני התורה.
כאשר עובדים על קנייני התורה, התורה חודרת לתוך האדם ונהיית חלק ממנו שהרי הוא קנה אותה והתחבר אליה, וכך הוא הולך וגדל בתורה, כפשנ”ת.
ובימים אלו שהם כנגד קנייני התורה והכנה למתן תורה, אם ברצוננו לקנות את התורה עלינו להתחזק מאד בעניין זה של עמל התורה, לבטל את החיים השטחיים ולהיכנס לחיים האמיתיים, וכפי עמל התורה שלנו נזכה יותר ויותר שהתורה תחדור לתוכנו ונבין אותה באמת, ונגדל בתורה עוד ועוד.
ערב שבת. בתי היהודים בעיירה הקטנה לובשים תכונה של הכנות לשבת. ריח תבשילים נודף מכל עבר. ילדים וילדות לבושים בבגדי השבת, מצפים לשעה שבה יצעדו לקבלת שבת בבית-הכנסת.
איש לא שם ליבו להלך העני שהגיע זה עתה מדרך רחוקה. תשוש הוא ורעב, כבר כמה ימים לא בא מזון של ממש אל פיו. מראהו ובגדיו העלובים מסתירים את גדולתו הרוחנית ואישיותו המיוחדת, ואף הוא אינו מגלה את זהותו שלא לצורך. בטוח בה’, שיזמין לו מקום לשבות בו, פנה לבית הכנסת והחל באמירת ‘שניים מקרא ואחד תרגום’, בקול נעים וערב.
לאחר התפילה פנה אליו יהודי זקן: “שלום עליכם, יהודי. היכן תאכל?” ענה ההלך שעדיין לא מצא מקום אירוח. “אם-כן, בוא עמי,” אמר לו זקן. “אמנם המזון בביתנו דל, אך בשמחה נתחלק עמך במה שיש לנו”.
האורח התלווה לזקן. ועד מהרה הגיעו לבית קטן ודל, מואר באור נרות ובחמימות של יהודים טובים. האישה הגישה לפניהם ממה שהיה בבית. ניכר היה בה שהשתדלה לכבד את השבת ואת האורח בכל מאודה, אולם הסעודה הייתה רחוקה מלהשביע, ובמיוחד את רעבונו של האורח. פנה האורח בנימוס אל בעל הבית בבקשה לקבל עוד מנה. בשומעה זאת נלחצה האישה ולחשה לבעלה במבוכה: “לא יישאר לנו מזון לסעודת היום!” הבעל השיב לה בלחש: “אל-נא תמנעי מלמלא את בקשתו. זכות גדולה של הכנסת אורחים והאכלת עני רעב אינה מזדמנת בכל יום”.
כאשר סיים האורח לאכול את המנה הנוספת, שלא הייתה אלא נתח קטן ועלוב, התנצל על רעבונו הגדול וביקש, אם אפשר, עוד מנה. הפעם השיבה האישה: “אם אגיש לך עתה את שארית הסעודה שנותרה למחר, לא יוותר מאומה לסעודת השבת. האם נאלץ מחר לצום חלילה?!”. האורח שמע את דבריה ואמר: “בכל זאת , מבקש אני גם את המנה של מחר. ובאשר למחר, אל תדאגי, ה’ יזמן לפניכם את כל הדרוש כדי לקיים את סעודת השבת כהלכתה”.
הפנתה האישה מבט תוהה אל בעלה. כיצד עליה לקבל את דברי האורח המוזר? בעלה לא נראה מודאג. נראה שגם הוא שם בה’ את מבטחו וסמך על דברי האורח. אם כן, הרהרה בליבה, עליה לקיים את המצווה בשמחה. תיכף ניגשה למטבח והגישה לאורח את כל מה שנשאר. למחרת קמה האישה עייפה, אחרי לילה של נידודי שינה. הדאגה מה יאכלו לסעודת שבת לא הרפתה ממנה. בעלה פנה ללכת לבית-הכנסת והיא לקחה את הסידור והשקיעה את עצמה בתפילה.
בבית-הכנסת המולה רבה, שמועה עברה על הלך עני בלתי מוכר, המבקש לדרוש לפני קריאת התורה. מי יודע אם אכן תלמיד חכם הוא, ושמא ינצל את ההזדמנות לדברי לעג ושחוק? הפנו הגבאים את בקשת האורח אל הרב, והרב הסכים, לאחר שהתנה עם האורח, כי אם לא ישמיע דברי חכמה, יאלץ לרדת מיד מן הבימה. כשהגיע העת, עלה הזר אל הבימה. חיוכים לעגניים עוד ניראו בקצה פיהם של כמה מהמתפללים, אך מיד כשפתח האיש בדבריו, השתררה במקום אווירה של תדהמה והפתעה.
האורח הרצה את דבריו בשטף, בהסברים נפלאים, מתובלים בסיפורים ובמדרשי חז”ל. ביאר שורה של סוגיות בפרשת השבוע, וחידש עליהם חידושים נפלאים שאוזן לא שמעה כמותם. מיד בסיימו את דרשתו עטו עליו כל נכבדי הקהילה והפצירו בו לסעוד על שולחנם. במיוחד גברה ההתרגשות כאשר הרב ציווה על האורח להזדהות בשמו והתברר כי אינו אלא רבי אברהם אבן-עזרא, שכבר נודע שמו ונתפרסם בעולם.
רבי אברהם הודה לכל הנכבדים שהזמינוהו אך אמר: “כבר זכה מארחי במצוות הכנסת אורחים, כאשר קיים אותה לשם המצווה, אע”פ שלא הכירני. מעדיף אני גם עתה לסעוד בביתו”.
בחלון הבית עמדה אשת הזקן, מצפה לשוב בעלה מבית הכנסת. פתאום היא רואה מחזה לא-יאמן… בעלה, פניו נוהרות מאושר, צועד בראש עם האורח, וכל בני העיירה מלווים אותם. אחריהם צועדות נשים רבות, ששמעו של האורח החשוב הגיע לאוזניהן, ובידי כל אחת ואחת סירים ומגשים עמוסים.
כולן רוצות לקחת חלק בזכות הגדולה ולהשתתף בסעודת הצדיק. עוד בטרם נכנסו, הבית כבר היה מלא כל טוב, בשר ודגים וכל מטעמים, בשפע רב, שדי היה בהם לסעודת השבת, והותר לכל השבוע, מיד בהיכנסם לבית אמר הזקן לאישתו: “ראי נא איזו זכות נפלה בחלקינו. מכל יהודי העיירה דווקא אנחנו זכינו לארח את רבי אברהם אבן-עזרא”.
למשמע הדברים נרעדה האישה. מצד אחד שמחה על הזכות הגדולה, אך מיד נזכרה בסעודה אמש. “הלוא אני היססתי למלא את בקשתו, האם יסלח לי איש צדיק וגדול זה?!”, הרהרה בליבה.
קודם שהתחילה הסעודה פנה רבי אברהם אל האשה ואמר: “רואה את, לא הייתה לי ברירה אלא לגלות את זהותי כדי לקיים את אשר הבטחתי. הבנתי היטב את דאגתך, ומראש לא הייתה לי שום קפידה עלייך. להפך, זכיתם לקיים את מצוות הכנסת אורחים כהלכה ולעמוד בניסיון, ומעתה לא תדעו עוד מחסור”.
“תשמע סיפור!
“שהיתי בארה”ב כדי לגייס כסף לחתונת בתי שתחי’. נסעתי יחד עם שותף שאמור היה להיות בן לווייתי, אך התברר שאנחנו לא ממש שותפים הכי מתאימים… נכנסנו בבוקר הראשון לבית כנסת מפורסם בבורו פארק, ואני פונה קודם כל לחדר הקפה הענק, כמותו איני רגיל לראות בסיבת מגורי, להשיב נפשי בכוס קפה מהבילה.
“השותף שלי הרים קולו עלי: ‘כל רגע יקר! באופן הזה אתה לא תוציא את הוצאות הטיסה הלוך חזור! תוך רבע שעה אנו אמורים לסיים פה ולמהר לבית הכנסת הבא בתור!’
“אני לא הסכנתי לסגנון הזה. אמרתי לו שאכן רצון הבורא הוא שאטלטל את עצמי למרחקים לגייס כספים, אבל עדיין יש מי שמנהל את העולם, הגזירה אמת והחריצות שקר. לא מתאים לי הסגנון הזה של אפילו כוס קפה אסור לשתות.
“כשיצאתי מחדר הקפה פגשתי בו שוב והוא נתן בי עינים נזעמות: ‘בטלן שכמותך כבר קיבצתי ארבעים דולר בזמן ששתית קפה!’…
“לא עניתי מטוב ועד רע, ונכנסתי לבית הכנסת לנסות את מזלי. בידי החזקתי מכשיר “תורם” דומה לזה שאני מחזיק כעת. ניגשתי אל אברך ליטאי צעיר וביקשתי את עזרתו. הוא נטל לידיו את המכשיר בסבר פנים רציניות והעביר את כרטיס האשראי. כשהוא החזיר לי את המכשיר ראיתי שהוא העניק לי סכום של מאה דולר!
“לרגע שמחתי, אך מיד התעשתתי. האברך הזה לא נראה כמו מישהו שנותן 100$ בלי להניד עפעף. שיערתי מה אירע. על המסך מופיעים כמה “לחצנים” מובנים כל אחד בסכום אחר. 5$, 10$, 18$ 36$ 50$ 100$
“הלחצן של 100$ נמצא מתחת ללחצן של ה5$ וכנראה שהוא רצה ללחוץ על 5 ולחץ מבלי משים על ה100…
“חזרתי אליו ואמרתי לו, האם נכון שרציתם לתרום סכום של 5$? הוא הנהן בראשו. ובכן, היתה לכם טעות, ונלחץ 100… אפשר בקלות לבטל את הפעולה ולתקן…
“האברך חייך במבוכה וביקש את המכשיר, אך רגע לאחר מכן התעשת, ואמר בסבר פנים רציניות: זאל זיין אזיי. שיהיה כך. כאומר: אם מהשמים נתגלגל הענין כך, איני רוצה לחזור בי.
“יצאתי החוצה והראיתי לשותף שלי את הסיכום. יותר הוא לא ניסה לחנך אותי…”
כי הגזירה אמת, והחריצות שקר!
***
התמונה שהגיעה ליעדה אחרי טו”ב שנים
מספר הבה”ח ש. ברנשטיין שיחי’, אשדוד:
בשנת תשס”ז אבי מורי שליט”א השתתף במסגרת עבודתו בדינר יוקרתי שנערך לציון שישים שנה לישיבת חכמי לובלין בארה”ק. הוא חזר הביתה מהדינר עם מארז של מתנות ומזכרות שחולקו למשתתפים כמקובל.
המזכרת המרכזית היתה יצירת פאר של מכתב ממרן הגר”ש וואזנר זצוק”ל יצוק על קרמיקה, בשילוב עם תמונת בנין הישיבה. במכתב כותב הרב וואזנר זצוק”ל מעומק לבו הטהור על אהבתו הגדולה לתלמידיו, “וכמים הפנים לפנים כן אהבתי אליכם אהבת התורה ואהבת הבריות” ומסיים במילים ‘כי לא אשכח אתכם לעולם‘.
מובן מאליו שאין תלמיד שאינו מחזיק בבית את היצירה הזו תוך רגשי קודש וגעגוע לרב’ה הנערץ.
למשפחתנו אין קשר אישי עם מרן זצוק”ל, ואי לכך התמונה נחה בארון ביתנו ללא שימוש. להשליך דבר יקר ערך כזה לאשפה זו גם לא אופציה שבאה בחשבון, וכך מדי שנה בערבי פסחים היתה רואה את אויר העולם בעת ניקוי הארון, ואחרי שהוסר ממנה האבק הוחזרה אחר כבוד למקומה, עד לשנה הבאה.
השנה הוחלט שעם כל היופי והנוי שיש בתמונה אין לנו מה לעשות עמה. שבע עשרה שנה היא מאוחסנת בארון ללא שימוש. כמעט גמרנו אומר להשליכה. אין לנו מה לעשות עמה, וככל הנראה גם לאף אחד אחר, כי לכל תלמידי הגר”ש יש כבר את התמונה בביתם.
בכל זאת חסתי על היצירה היקרה, ביום רביעי בשבוע שעבר, אמרתי לעצמי, אקח את התמונה, ואשאל את הר”ר פינחס אלימלך קירשנבוים הי”ו משב”ק האדמו”ר מטשארנאביל שליט”א, הוא מתלמידי מרן הרב וואזנר זצוק”ל. אולי יהיה לו שימוש כלשהו בתמונה.
נטלתי את התמונה עמי, והלכתי לעבר ביהמ”ד טשארנאביל באשדוד. מיד בכניסתי לביהמ”ד פגשתי בו, ניגשתי אליו והוצאתי את התמונה מהשקית ושאלתי אותו אם יש לו מה לעשות עמה.
פניו אורו: “בוודאי!”
ואלו דבריו: “כמו כל בוגרי הישיבה היה לי את התמונה הזאת בביתי, מפארת את הקיר המרכזי בסלון הבית. לפני כשלוש שנים אירע והתמונה נפלה על הארץ ונשברה. היה לי קשה להיפרד ממנה, והיא היתה תלויה על הקיר כשהיא שבורה…
“מידי פעם היו אומרים לי בני הבית: בא ונשליך אותה, זה חסר טעם שהיא תולה על הקיר באופן כזה. אך לבי לא נתן לי להפרד מהמילים המתוקות הללו של מורי ורבי ‘כי לא אשכח אתכם לעולם‘.
השנה, בערב פסח, הוחלט שהתמונה השבורה אינה מוסיפה כבוד… והתמונה הוסרה מהקיר… והנה לא חלפו אלא ימים בודדים ואתה בא אלי ובידך תמונה חדשה ושלימה כאילו זה עתה חזרנו מהדינר! יישר כח!”