השבוע מתחילים ספר ‘שמות’ וישנו דבר הטעון ביאור, שבשלמא ספר בראשית, נקרא כן לפי שכל ענינו – ‘ראשית העולם’, ספר ‘ויקרא’ הוא ספר הציוויים שאמר הקב”ה למשה בשעה שקרא לו, ספר ‘במדבר’ נקרא כך שכן בו כל סיפור המעשים שאירעו והמצוות שנצטוו ישראל במדבר, וכן ספר ‘דברים’ הוא כל כולו ה”דברים שדיבר משה אל בני ישראל לפני מותו”.
אולם מה עניינו של ספר זה ל’שמות’ ומהו מסמל, שהרי לא כל ענינו של ספר שמות הוא –”שמות בני ישראל”, ומה אם כן כל כך מהותי במושג זה שמחמתו נקרא הספר כך.
בתחילת הפרשה מביא רש”י את דברי המדרש )שמ”ר( וז”ל, ‘ואלה שמות בני ישראל – אע”פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנא’ )ישעיה מ( המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא’. מבואר בדבריו שבמה שעם ישראל נמשלו לכוכבים, ישנם שני עניינים, שמלבד מה שהקב”ה ‘מונה מספר לכוכבים’ בנוסף לזה ‘לכולם שמות יקרא’.
ועניין החביבות במושג ‘שמות’ מתבאר מתוך מש”כהספורנו כאן וז”ל, אלה הנזכרים בכאן היו ראויים להיוודע בשם, כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישית, עכ”ד.
ביאור דבריו שעניין השם שנותנים לאדם אינו רק כדי שיהיה אפשר לקרוא לו ולתקשר עמו, אלא שהשם מורה על כל מהותו של האדם, שאמנם ישנם נבראים רבים בעולם שהקב”ה נתן בהם רוח חיים, אבל ישנו הבדל עצום בין האדם לשאר בעלי החיים, שכל בעלי החיים מתחלקים למינים וכל מין עומד לחוד, אבל בתוך המין אין יחוד לכל בהמה או חיה בפנ”ע, וכל בע”ח נחשב כ’פרט’ מתוך כלל המין, אבל ‘אדם’ הוא אינו סתם עוד מין, זאת אומרת שכשרואים כלב איננו רואים אותו כאישיות לעצמה, אלא הוא שייך לזן הכלבים, אבל אדם כל אחד הוא בריה בפני עצמה, וזה הכוונה במה שכתוב ‘חביב אדם שנברא בצלם’ כי לכל אדם בעולם יש מהות מיוחדת בפני עצמו, ומחמת החביבות הזו ניתנים ‘שמות’ ייחודיים לכל אחד ואחד, וכל אחד אינו רק חלק מכלל המין אלא יש לו ייחודיות בפני עצמו.
וזהו שכתב רש”י שהודיע חיבתן של ישראל שנמשלו לכוכבים שנאמר בהם ‘המוציא במספר צבא לכולם בשם יקרא’, שהמספר תמיד מורה על הכלל, וזה מצד החשיבות שיש לעם ישראל כ-‘כלל’ )ויתבאר יותר להלן(, אולם ‘לכולם בשם יקרא’ – כי לכל אחד יש חשיבותו האישית והפרטית, והמהות המיוחדת שלו מתבטאת על ידי שמו המיוחד רק לו. והנה הרמב”ן בסוף ספר בראשית מבאר שספר שמות הוא ספר ‘הגלות והגאולה’, וכתב שם שהגאולה המושלמת היא רק בחזרה ושיבה אל מעלתם הקודמת, מעלת אבותם, וזה נשלם בבניין המשכן שאז כלל ישראל נעשו מרכבה לשכינה, )שהאבות בחייהם כבר היו מרכבה לשכינה ועל ידי שקיימו ישראל את הציווי של ‘ועשו לי מקדש’, זכו ל’ושכנתי בתוכם’, ועי”ז הגיעו גם הם לדרגה של מרכבה לשכינה(, ולכן אומר הרמב”ן שספר שמות הוא ספר הגלות והגאולה, גלות – שירדו למצריים, והגאולה – שעל ידי בניין המשכן שבו למעלת אבותם.
והעומק בזה הוא שבעם ישראל יש את הבחינה של הכלל שבו נחשבים כולם כיחידה אחת גדולה, ‘כלל ישראל’ שמתחיל ב’שלושה אבות’, שמהם יצאו ‘שנים עשר שבטים’, ומהם יצאו ‘שבעים נפש’ שירדו עם יעקב למצרים, ומהם הגיע ‘שישים ריבוא’ של כלל ישראל, והשלימות הזו של כלל ישראל באה לידי ביטוי במתן תורה ששם נאמר “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ופירשו חז”ל ‘כאיש אחד בלב אחד’, כי השלימות של כלל ישראל הוא במספר שישים ריבוא, וכשהגיעו לשלימות זו היו ראויים להוות מרכבה לשכינה, )יעויי”ש ברמב”ן שהשכינה ששרתה במשכן היא השכינה שירדה בהר סיני, ואחרי חטא העגל עברה לשרות במשכן, אך ההשראה שזכו לה במת”ת וההשראה שהיתה במשכן היא אחת(. ועניין השלימות של ‘שישים ריבוא’, מבואר ברמח”ל בדרך עץ חיים, שישנם שישים ריבוא אותיות בתורה המכוונות כנגד שישים ריבוא אורות עליונים, וכל אחת ואחת מנשמות ישראל מחוברת עם שורשה באות אחת מן התורה, וכפי אותו השורש יש לו את חלקו המיוחד בתורה, ]וידוע מה שאמר הגר”א ז”ל ששורש זה גם מרומז בתורה, ואמר ששמו מרומז במילים ‘אבן שלמה’ שהוא בר”ת אליהו בן שלמה[, נמצא שבאמת ישנם שני בחינות בעם ישראל, יש את הבחינה של ‘כלל ישראל’, דהיינו שכל אחד ואחד מצטרף להיות חלק מהכלל, ומצד שני כל יחיד ויחיד יש לו את המיוחדות שלו כ-‘יחיד’, ובזה הוא יחידי עם מהות לעצמו ותפקיד משלו.
ונבאר יותר את עניין המעלה של ‘להתוודע בשם’ שכתב הספורנו, ואת הקשר של זה למה שכל יהודי הוא ייחודי. במשנה במסכת סנהדרין )לז.( כתוב ‘לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם’, והטעם שזה כך הוא כמו שכתב הרמח”ל בספר דעת תבונות )ח”א אות קכד( וז”ל, מציאות האדם בנוי הוא בחכמה עמוקה לאין תכלית.
כי האדון ב”ה ברא נבראים רבים וגדולים, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כולם צריכים למשמרתם, שאין שום דבר לבטלה, והכל עומד על הפנה היסודית, שהוא מה שהאדון ב”ה רוצה בעבודת האדם – שיתקן הוא כל החסרונות שבבריאה, ויעלה עצמו עילוי אחר עילוי, עד שידבק בקדושתו ית’.
והנה שם כל עניני הריחוק ממנו ית’ וכל תולדותיהם, וכל עניני התקרב עליו וכל תולדותיהם, וכולם דברים עמוקים ועצומים מאד, והכל עומדים להתגלגל במסיבות גדולות להגיע אל השלמות הכללי, עכ”ל.
ונראה כוונתו, לפי שהקב”ה ברא את העולם עם תכלית ברורה, ואותה התכלית היא שהעולם יגיע למצב של “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” אך כדי שזה אכן יגיע בסוף הקב”ה ברא את האדם שיפעל ויתקן את מה שחסר לו בכדי שיוכל להגיע לכך בסוף, וחלקי התיקונים התחלקו בין כל בני האדם, ולכל אדם בעולם יש את החלק המסוים שלו שאותו הוא צריך לתקן, וע”י שכולם ימלאו את תפקידם, תושלם לבסוף התכלית, אבל בשביל שזה אכן יקרה, צריך כל אחד באמת למלאות את תפקידו שלו שהיא תכליתו האישית, ואותה איש מלבדו לא יוכל להשלים תחתיו, וצריך לדעת שמאדם הראשון ועד היום הזה, לא היה ולא יהיה אדם עם אותו התפקיד ועם אותה המטרה כחברו, וזה הביאור במש”כ ‘כשם שאין פרצופיהן שווין כך אין דעותיהן שוות’, שמכיון שכל אדם באמת שונה בתכליתו ולכל אחד יש חלק אחר שאותו צריך לתקן, ממילא הוא נברא ומבין באופן שמכוון כנגד התפקיד שלו.
ועל ידי שכל אדם מתקן את מה שעליו לתקן ועומד בניסיונות שהקב”ה מביא עליו, לאט לאט נשלם יחוד ה’ יתברך בעולמו, ולייחוד הזה לא שייך להגיע אם יחסר אפילו אדם אחד, וזהו מאמרם ז”ל ש’חייב כל או”א לומר בשבילי נברא העולם’ היינו שהעולם נברא במיוחד בשביל כל אדם ואדם מישראל, שללא שכולם ישלימו את תפקידם, אין העולם מגיע לתיקונו ולכן העולם נברא בשביל כל או”א.
ואם כן מובן היטב מדוע ישנה חביבות מיוחדת לישראל שראויים להיקרא בשמות, כי לכל אחד מישראל באמת יש תפקיד מסויים שעליו למלאות, ולכן יש לו ייחודיות מיוחדת שאין לאף בריאה אחרת בעולם, וייחודיות זו מתבטאת על ידי שמו, שכמש”כהספורנו ‘שראוי להיוודע בשם המורה על צורתו האישית’, וכחלק מהחביבות הזו נכלל גם מה שכתוב שיש השגחה פרטית מיוחדת על כל יהודי ויהודי, שהרי זה ודאי שכל אחד מבעלי החיים שהקב”ה ברא יש לו צורך ומטרה מיוחדת, ואם יש לו צורך ודאי שהקב”ה דואג שיתקיים ומסובב שיגיע בסוף לתכליתו, אבל כמו שהתבאר המיוחדות של יהודי שהוא אינו רק פרט מתוך המין האנושי, אלא הוא יחידי בעולמו, וכל אדם מישראל הוא כמין שלם בפני עצמו, וכמו שאין שני מינים בבעלי החיים שדומים זה לזה לחלוטין, כי לכל מין יש תכלית ומטרה אחרת שאמורה לבא דוקא על ידו, כמו”כ אין שני יהודים הדומים זה לזה אלא כל אחד הוא יחיד ומיוחד עם מעלות משלו וכוחות משלו וכמובן עם מטרה מיוחדת משלו. ומה שאנו צריכים להפנים מדברים אלו, שמאחר וכל אחד נברא עם מטרה מיוחדת, ממילא גם לכל אחד נתנו כוחות מיוחדים האמורים לסייע לו למלאות את התפקיד שבשבילו נועד, והדברים אמורים גם על הכוחות הטובים וגם על אלו הנדמים לנו כשליליים, כי הכוחות האלו הם שניתנו לנו כדי למלא את חובתינו ודווקא על ידם, ואם יש כח או מידה שאיננו משתמשים בה הרי שנמצאת עבודתינו חסרה כי איננו עובדים עם כח זה, וכאשר איננו עובדים עם כל הכוחות איננו יכולים למלא את התפקיד בצורה הנדרשת, וכפי שמבואר בחזו”א )פ”ד או’ י”ד( עיי”ש באריכות דבריו. וכמו”כ בכל מידה ומידה שיש לאדם וכל אחד יודע בעצמו אלו מידות יש לו וכל אחד יודע גם אלו מכוחותיו יש בהם צד שלילי, אבל במקום לבטל אותם וללחום בהם, להתבונן איך אפשר להשתמש בהם לעבודת ה’, וזה כל תפקידו של האדם כאן לקחת את כל הכוחות כולם לעבודת ה’, כי כאשר יש לאדם נטיות הוא מוכרח לעבוד עמהם ולהשתמש בהם ולא ללכת נגדם, שהרי לולי שנטיות אלו היו נצרכים לו כדי להשלים את תפקידו, מדוע נברא עם תכונות אלו, אלא שדוקא על אותם נטיות שליליות, חלה חובת העבודה של אדם, וזהו תפקידו בעולם, ולולי זה, הוא באמת לא יוכל לבא לתיקונו, וממילא גם כל העולם לייחוד ה’. ואכן זה התוכן של כל ספר שמות שנקרא לפי הרמב”ן ספר ‘הגלות והגאולה’, מאחר וגלות וגאולה הם דברים המשתייכים אל כלל ישראל, ואמנם זה רק בבחינת ה’כלל’ של עם ישראל, אבל כדי לתקן את הכלל צריך כל יחיד ויחיד לתקן את צורתו האישית, וכך נמצא הכלל כולו בא לתיקונו, וכאשר כל אדם ואדם יתקן את עצמו כמו שצריך בשילוב כל הכוחות המיוחדים שלו ויהפוך את כל עצמיותו לטוב עי”ז יושלם ייחוד השם יתברך בעולם, ותבוא הגלות אל סיומה ונזכה לגאולה השלימה.